נקודת המפנה בשהותו של יעקב בחרן מתרחשת כאשר הדינמיקה המשפחתית משתנה בעקבות קנאה והסתה. לאחר שיעקב שומע את טענותיהם של בני לבן, שהאשימו אותו כי התעשר ולקח יותר מהמגיע לו באמצעות תחבולות [חתם סופר], הוא מבקש לבחון האם גם לבן מסכים עמם. בדרך כלל נמנע יעקב מלהביט בפניו של לבן, שכן אין להסתכל בפניו של אדם רשע, אך כעת הוא מתבונן בו בכוונה כדי לתהות על קנקנו [קונטרס חיבה יתירה, ביאור יש"ר].
וַיַּרְא יַעֲקֹב היא הראייה וההבחנה השנייה של יעקב, מיד לאחר שמיעת דברי הבנים [מלבי"ם]. הוא מזהה כי לבן אכן קיבל את לשון הרע [ספורנו]. גם אם לבן לא השתכנע לחלוטין מטענות בניו, התעורר בו חשד עמוק שניכר מיד בהתנהגותו [ביאור שטיינזלץ].
באשר למילים אֶת פְּנֵי לָבָן, מוסבר כי עד לאותו זמן הקפיד לבן להראות ליעקב פנים מסבירות ויפות כדי לשדלו להישאר ולעבוד עמו [נתינה לגר, ביאור יש"ר]. אולם כעת, משהתעשר יעקב, לבן אינו מסוגל עוד להסתיר את קנאתו ופניו הופכות זועפות ורעות [רד"ק, ביאור יש"ר].
במילים וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ ישנה אבחנה דקדוקית. המילה "איננו" מופיעה בלשון יחיד, בעוד המילה "פנים" היא ברבים. מכאן שכוונת הכתוב אינה לפניו של לבן, אלא ללבן עצמו. כלומר, יעקב הכיר מתוך הבעת הפנים שלבן עצמו כבר אינו עמו ואינו אוהד אותו כבעבר [שד"ל, ברכת אשר על התורה]. יתרה מכך, לבן החל להתחמק מיעקב, להפנות ממנו את פניו ואף לסגור בפניו את דלתות ביתו [בעלי ברית אברם]. שינוי זה בלט לעומת התנהגותו כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם, ביטוי שמשמעותו האתמול והיום שלפניו, וכוונתו לתקופה שקדמה לכך [ביאור יש"ר].
גילוי זה מוביל את יעקב למצוקה. כאדם חופשי שאינו עבד, הוא כבר תכנן לעזוב את עבודתו, אך כעת התעורר בו פחד ממשי שלבן ישתמש בעלילות בניו כתירוץ לגזול ממנו את רכושו ואת נשיו [העמק דבר, אור החיים]. עם זאת, יעקב לא מיהר לברוח בשל אזהרת אמו שעוד לא הורתה לו לשוב [העמק דבר]. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שדווקא מתוך המצוקה הזו, ובעוד יעקב מהרהר בפניו הזועפות של לבן, מתגלה אליו ה' ומצווה עליו לשוב לארצו. השילוב של שני הגורמים הללו, סבר פניו הרע של לבן שהוליד חשש מגזל, יחד עם הציווי האלוהי, הוא שהוביל בסופו של דבר את יעקב להחלטה לברוח בחשאי, במקום לעזוב באופן גלוי ומסודר [אור החיים, רד"ק, העמק דבר].