ברגע העימות המתוח, יעקב ניצב מול חותנו הרודף ונאלץ להסביר את בריחתו הפתאומית והחשאית. תשובתו מחושבת, שקולה ודיפלומטית, והוא עונה על טענותיו של לבן ראשון ראשון ואחרון אחרון [רש"י, רשב"ם]. תחילה הוא מתייחס לעצם הבריחה, ורק לאחר מכן להאשמה על גניבת התרפים. יעקב בוחר לענות במילים מועטות ובשפה רכה, ללא כעס, מתוך רצון להימנע ממריבה, וכן מתוך חשש פנימי שמא התרפים אכן יימצאו במחנהו [אברבנאל, ביאור יש"ר].
יעקב אינו מכחיש את חשאיות עזיבתו, אלא מנמק אותה בפחד. המילים כִּי יָרֵאתִי כִּי אָמַרְתִּי מוסברות כמשפט תנאי ונתינת טעם: לא גיליתי לך שאני הולך, כי פחדתי שאם הייתי אומר לך, היית גוזל ממני את נשיי [הכתב והקבלה, רד"ק]. המילה תִּגְזֹל מורה על לקיחה בכוח ובחוזקה [ביאור יש"ר]. יעקב הבין שלבן אינו מתכוון לשלחו לחופשי, אלא מבקש להשאירו כעבד נכנע לתמיד. הוא חשש שלבן ינצל את כוחו המקומי כדי לעכב את המשפחה, בטענה שמעולם לא הסכים שבנותיו יורחקו לארץ אחרת [ספורנו, ביאור יש"ר]. הפחד המרכזי היה שלבן ישלח אותו לדרכו חסר כול, בדיוק כפי שהגיע אליו לראשונה [ביאור שטיינזלץ], ולמעשה יגזול את נשיו שבעבורן עבד ושהפכו לקניינו החוקי [מלבי"ם]. מנגד, יש הסבורים כי יעקב הטיח בלבן דברים קשים ורמז לו כי הוא איש רע ובליעל, ולכן פחד מפניו [בכור שור].
ההתמקדות של יעקב במילים אֶת בְּנוֹתֶיךָ מעוררת עניין, שכן הוא חשש גם לרכושו. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שאזכור הבנות כולל בתוכו ממילא גם את הבנים ואת הצאן [רש"ר הירש, ספורנו]. עם זאת, בחירתו להזכיר רק את הבנות נבעה מטעמים דיפלומטיים. יעקב ידע שבני לבן מאשימים אותו בלקיחת רכוש אביהם וחשש לגורל צאנו, אך דרך כבוד בחר שלא לכנות את לבן גזלן של ממון. במקום זאת, הוא תלה את החשש באהבתו העזה של לבן לבנותיו [שד"ל]. בנוסף, יעקב נמנע מלהזכיר את הצאן כדי לא לפתוח פתח לשטן ולא לתת ללבן רעיון לקחת את הרכוש [אברבנאל], והעלים מלבן את העובדה שהבנות עצמן הן שזירזו אותו לברוח, כדי לא לעורר תרעומת בינו לבינן [העמק דבר].
מבחינה רוחנית, אף שיעקב היה בדרכו לקיים מצווה ולשוב לארץ ישראל, ובדרך כלל שלוחי מצווה אינם ניזוקים, הוא חשש לבנותיו משום שהן עזבו את בית אביהן ולכן לא נהנו מאותה הגנה רוחנית שהייתה לו [חתם סופר].
ייחודיותה של המילה בְּנוֹתֶיךָ בפסוק באה לידי ביטוי גם בכתיבתה המלאה, הכוללת את האותיות וי"ו ויו"ד יחד, תופעה נדירה המופיעה פעמים בודדות בלבד בכל המקרא [מנחת שי].