כריתת ברית בין בני אדם דורשת לעיתים עדות פיזית שתישאר לדורות. במעמד זה, יעקב מבסס את ההסכם בינו לבין לבן באמצעות אבן שתשמש כסמל מוחשי ורוחני להבטחות שניתנו.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי המילה וַיְרִימֶהָ מלמדת שיעקב הציב את האבן על קומתה והעמיד אותה זקופה. יעקב בחר להציב את האבן במקום גבוה בהר כדי שתיראה למרחוק, ולכן הכתוב מדגיש שהוא הרים אותה ולא רק הניח אותה, ומסיבה זו האבן גם נקראת בהמשך "מצפה" [רד"ק, ביאור יש"ר, מחוקקי יהודה]. נראה כי מדובר באבן גדולה וכבדה במיוחד, שאותה הצליח יעקב להרים בכוחות עצמו [ברכת אשר].
הקמת המַצֵּבָה נועדה להיות סימן לזיכרון [ביאור שטיינזלץ], ולהורות שההסכם ביניהם יהיה יציב, חזק וקיים לאורך ימים [ספורנו]. מעבר למשמעות הפיזית, יש למצבה תפקיד מהותי בברית. בעוד שגל אבנים רגיל נועד לשמש תזכורת לעדים בשר ודם על מעשים שנעשים בגלוי, המצבה היא חפץ מקודש שנועד להזמין את ה' להיות עד על דברים שנעשים בסתר [מלבי"ם]. יעקב אף ייעד את המצבה להקרבת קרבנות, ובכך הפך אותה לעדות מקודשת שנועדה להזכיר ולהרתיע מפני הפרת הברית [העמק דבר]. המצבה אינה צופה בעצמה, אלא מסמלת את ה' שצופה ורואה את הנסתרות שבין הצדדים [אלשיך].
הפרשנים עומדים על הפער בין יעקב ללבן במעמד זה. אף על פי שלבן דיבר גבוהות על הברית ועל ה', יעקב לא סמך על הבטחותיו המילוליות בלבד, וראה צורך להקים מצבה פיזית ולהסתמך עליה יותר מאשר על דבריו של לבן [רש"ר הירש]. למרות שיעקב הוא זה שהרים את האבן בפועל, לבן מתפאר בהמשך הדרך כאילו הוא זה שהקים אותה. ההסבר לכך הוא שמכיוון שלבן היה זה שיזם והציע לכרות את הברית, המעשה הפיזי של יעקב נזקף גם לזכותו של לבן [ברכת אשר].