קרה לכם פעם שהבטחתם הבטחה חשובה מאוד, וחיפשתם דרך מיוחדת לוודא שאף אחד לא ישכח אותה? כשיעקב ולבן מחליטים לכרות ברית ולעשות ביניהם הסכם שלום, יעקב יודע שאי אפשר לסמוך רק על המילים היפות של לבן. הוא מבין שצריך סימן פיזי שיישאר להרבה מאוד שנים.
לכן, יעקב לוקח אבן גדולה וכבדה במיוחד, ומצליח להרים אותה לגמרי בעצמו. המילה וַיְרִימֶהָ מלמדת אותנו שהוא לא סתם הניח את האבן על האדמה, אלא העמיד אותה זקופה וגבוהה על ההר, כדי שיוכלו לראות אותה אפילו ממרחק רב.
האבן הזו הופכת להיות מַצֵּבָה, שהיא סימן חזק ויציב שנועד להזכיר להם את ההסכם. אבל למצבה יש גם תפקיד עמוק יותר. אם סתם ערימה של אבנים נועדה להזכיר לבני אדם את מה שכולם רואים, המצבה היא חפץ קדוש. היא בעצם מזמינה את ה' להיות העד שלהם בהסכם. ה' הוא זה שרואה גם את מה שאנשים עושים בסתר, והמצבה מזכירה להם שה' צופה בהם, ושומר שהם יקיימו את ההבטחה.
אגב, למרות שיעקב הוא זה שהתאמץ והרים את האבן הכבדה במו ידיו, לבן מתגאה בהמשך כאילו הוא בעצמו הקים אותה. הסיבה לכך היא שלבן היה זה שהציע מלכתחילה לעשות את ההסכם, ולכן המעשה של יעקב נחשב גם לזכותו של לבן.