קריאתו של ה' ליעקב לשוב לארצו מהווה נקודת מפנה דרמטית, שבה נסגר מעגל שהחל שנים רבות קודם לכן בבריחתו מפני עשיו. בדברו אל נשיו, יעקב פורש בפניהן את ההתגלות האלוהית כדי לפייסן ולשכנע אותן להצטרף אליו למסע. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים [רמב"ן, טור ארוך, ביאור יש"ר] גורסת כי דברי יעקב אינם תיאור של חלום אחד רציף, אלא חיבור של שני אירועים שונים: מראה הצאן התרחש שנים קודם לכן בעת עבודתו אצל לבן, ואילו הציווי לצאת ניתן לו רק בלילה האחרון, ומייד למחרת הוא מיהר לקרוא לנשיו כדי לעזוב. מנגד, יש הסבורים [שד"ל] כי מדובר בחלום אחד שאירע סמוך לעזיבה, ובו ה' הראה ליעקב את הצאן כדי להוכיח לו שהוא זה שליווה אותו והצליח את דרכו עד כה, ולכן עליו לשמוע בקולו גם כעת ולשוב לארצו.
זהותו של הדובר והתחביר של המילים אָנֹכִי הָאֵל בֵּית אֵל מעוררים דיון פרשני. רוב הפרשנים מסכימים כי הדובר בפסוק הוא מלאך המדבר בשמו של ה' ובלשונו, שכן הנדר של יעקב הופנה לה' ולא למלאך [רד"ק, רמב"ן, שד"ל, רקנאטי]. עם זאת, יש מי שמציע [אלשיך] שכאן ה' בכבודו ובעצמו מתחיל לדבר ישירות אל יעקב, לאחר שעד כה דיבר המלאך. מבחינה לשונית, הצירוף מתפרש בשתי דרכים עיקריות: האחת, שהאות ה"א במילה "האל" היא תוספת יתרה, והמשמעות היא פשוט "אני אל בית אל" [רש"י, גור אריה, מזרחי]. השנייה, שחסרה כאן מילת סמיכות, ויש לקרוא זאת כאילו נכתב "אני האל, אל בית אל" [אבן עזרא, רד"ק]. בכל מקרה, הכוונה הברורה היא לאל שהתגלה ליעקב בעבר באותו מקום.
הכתוב מזכיר ליעקב: אֲשֶׁר מָשַׁחְתָּ שָּׁם מַצֵּבָה. הפרשנים מסבירים כי יציקת השמן על האבן אינה משיחה רגילה כמו משיחת אדם למלכות, אלא פעולה של הקדשה, הבעת גדולה ורוממות, שנועדה להכין את האבן לשמש כמזבח שעליו יוקרבו קורבנות בעתיד [רש"י, רשב"ם, גור אריה, מזרחי]. בהיבט רעיוני יותר, האבן המשוחה מסמלת את בניו הצדיקים של יעקב, שבהתאחדותם כאבן אחת הם עצמם הופכים ל"בית אלוהים" המשמש כמקדש [אלשיך].
ההזכרה אֲשֶׁר נָדַרְתָּ לִּי שָׁם נֶדֶר באה לעורר את יעקב לפעולה מיידית. ה' קיים את הבטחתו לשמור על יעקב ולהשיבו, וכעת הגיע הזמן שיעקב יקיים את חלקו בנדר המותנה – לעבוד את ה' בארץ הנבחרת ולהפריש מעשרות [רמב"ן, מלבי"ם]. יש כאן גם נימה של דחיפות ואזהרה: איחור בתשלום נדרים עלול להוביל לסכנה ממשית ולעורר קצף אלוהי, ולכן עליו לצאת לדרך ללא דיחוי [העמק דבר]. בנוסף, אזכור ההתגלות בבית אל נועד להזכיר ליעקב את ההצלה הקודמת שלו מידי עשיו, כדי לנסוך בו ביטחון שלא יחשוש מפניו כעת במסעו חזרה.
לבסוף, הציווי וְשׁוּב אֶל אֶרֶץ מוֹלַדְתֶּךָ מכוון לחברון, מקום הולדתו של יעקב שבו הוא עתיד להתיישב [ביאור יש"ר]. מעניין להבחין ברגישותו של יעקב בדברו עם נשיו: הוא בוחר להשתמש בביטוי "ארץ מולדתך" (של יעקב) ולא "ארץ אבותיך", מתוך נימוס והתחשבות ברחל ובלֵאה. יעקב נזהר שלא יישמע כמי שדורש מהן במפורש לעזוב את נחלת אבותיהן רק למען נחלת אבותיו שלו, אף על פי שבהמשך הן עצמן יודו כי לא נותר להן חלק ונחלה בבית אביהן [קונטרס חיבה יתירה]. מתוך אותה חסידות ורגישות, יעקב גם נמנע מלספר להן את דברי הרכילות ששמע מבני לבן, ומתמקד רק בציווי האלוהי [אלשיך].