הופעתו של ה' באישון לילה נועדה להציב התערבות שמימית בין כוונותיו של לבן לבין יעקב, ולהגן על הצדיק מפני סכנה קרבה. הכתוב מדגיש כי וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל לָבָן הָאֲרַמִּי, צירוף המעורר פליאה, שכן לבן ואנשי מקומו היו עובדי אלילים ומעוננים. הפרשנים מסכימים כי ה' לא נגלה אליו בזכות מדרגתו, אלא אך ורק לכבודו של יעקב ולמען הצלתו, כפי שנגלה בעבר לאבימלך לכבודו של יצחק [רמב"ן, רד"ק, הטור הארוך, ביאור יש"ר]. התואר "הארמי" בא להדגיש את טבעו האנוכי והרמאי של לבן, שממנו נשקפה הרעה [רש"ר הירש]. מבחינת הזמנים, הניסוח מצביע על כך שההתגלות אירעה עוד בטרם לבן השיג את יעקב בפועל [אבן עזרא, חזקוני], והיא נועדה לעורר בו פחד והרתעה [מחוקקי יהודה].
באשר לאזהרה פֶּן תְּדַבֵּר, המילה פֶּן משמעותה כאן היא ציווי שלילה, כלומר "שלא" [רד"ק, ביאור יש"ר]. מתעוררת השאלה האם נאסר על לבן לשוחח עם יעקב לחלוטין, שהרי בהמשך הם מנהלים שיחה ארוכה. גישה אחת מסבירה כי הפועל תְּדַבֵּר מבטא דיבור קשה, תקיף ונוקב, ועל כן האיסור היה על יצירת מריבה או עימות מילולי חריף [רד"ק, בכור שור, ביאור שטיינזלץ, ברכת אשר]. גישה אחרת גורסת כי לבן לא הוזהר משתיקה מוחלטת, אלא נצטווה להיזהר מאוד במילותיו כדי שהשיחה לא תדרדר למצה ולמריבה [העמק דבר]. דעה נוספת ממקדת את האיסור בכך שלבן לא ינסה לשכנע את יעקב לשוב עמו לחרן [דברי דוד].
החלק המורכב באזהרה הוא האיסור לדבר מִטּוֹב עַד רָע. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא ש"טובתם של רשעים רעה היא אצל הצדיקים" [רש"י, רמב"ן, הטור הארוך], ולכן גם דיבור הנחזה כחיובי טומן בחובו סכנה. ה"טוב" וה"רע" מפורשים בכמה רבדים: במישור המעשי, ה' אוסר על לבן לפתות את יעקב בחלקלקות ובהבטחות טובות כדי שישוב עמו, ומנגד אוסר עליו לאיים עליו ולהפחידו ברעה אם יסרב [רמב"ן, ספורנו, הכתב והקבלה, ביאור שטיינזלץ, ביאור יש"ר]. במישור הסמוי, ה"טוב" מייצג ערמה, חנופה ותחבולה שנועדו להפיל את יעקב בפח, בעוד ה"רע" מייצג אלימות גלויה [כלי יקר, רש"ר הירש]. המילה עַד באה לרבות אפילו דיבור ממוצע ודו משמעי, שאסור ללבן להטעות בו את הצדיק [כלי יקר].
יש המפרשים את המושג "טוב" באופן סובייקטיבי: אל תציע ליעקב את מה שבעיניך נחשב לטוב, קרי החזרה לחרן, משום שעבור יעקב החיבור לאדם רשע מונע את השראת השכינה והוא רע מוחלט [אבן עזרא, שפתי חכמים]. כיוון נוסף מפרש את האזהרה כאיסור על צביעות, שלא יתחיל את דבריו בנועם וחסד ויסיים אותם בתוכחה וברעה [מלבי"ם, קונטרס חיבה יתירה]. פירוש ייחודי מציע כי האיסור להרבות עמו בדברים "טובים" נועד למנוע מצב שבו לבן, מתוך שטף השיחה, יזכיר את שם עבודת האלילים שלו, דבר שאסור ליעקב לגרום לו [תורה תמימה].
הפרשנים חלוקים בשאלה האם לבן אכן ציית לאזהרה זו. יש הטוענים כי לבן שמר על הציווי, שכן לא ניסה לשכנע את יעקב לחזור אליו לא בטובה ולא ברעה [דברי דוד]. לעומתם, יש המצביעים על כך שלבן הפר את הציווי, שכן הוא הטיח ביעקב האשמות, התלונן על מעשיו, ואף נכשל כשהזכיר את אליליו באומרו "למה גנבת את אלהי" [משכיל לדוד, אלשיך].