רחל ולאה מביעות באוזני יעקב את הניכור העמוק שהן חשות כלפי אביהן, לבן, ומצדיקות בכך את החלטתן לעזוב את ביתו. דבריהן חושפים מערכת יחסים שרוקנה מאהבת אב והפכה לניצול כלכלי קר ומחושב, שבו בנות המשפחה הפכו לסחורה.
הפרשנים מסכימים כי המילים נָכְרִיּוֹת נֶחְשַׁבְנוּ לוֹ מבטאות את העובדה שלבן סטה לחלוטין מהנוהג המקובל של אבות כלפי בנותיהם. במקום להעניק להן נדוניה, מתנות או סיוע כלכלי ביום חתונתן כדי לבסס את עתידן, הוא התייחס אליהן כאל נשים זרות לחלוטין [רש"י, רש"ר הירש, ביאור יש"ר]. תחושה זו מתעצמת במילים כִּי מְכָרָנוּ, המעידות על כך שלבן הפך את הנישואין לעסקה מסחרית לכל דבר. הוא לא מסר את בנותיו לבעל מתוך דאגה לעתידן, אלא מכר אותן ממש כשפחות או כשבויות תמורת עבודתו של יעקב [אבן עזרא, העמק דבר, ביאור יש"ר, ביאור שטיינזלץ].
כאשר הן מתלוננות וַיֹּאכַל גַּם אָכוֹל, הכפילות בלשון הפסוק מצביעה על סדרה של עוולות כלכליות. לבן לא רק שנמנע מלתת להן משלו, אלא גם גזל את מה שהיה ראוי להיות שלהן, תוך שהוא משתמש בכסף לצרכיו האישיים ללא כל היסוס [ביאור יש"ר, רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
באשר למשמעות המדויקת של הביטוי אֶת כַּסְפֵּנוּ, עולות שתי גישות מרכזיות מתוך המקורות:
הגישה הראשונה מתמקדת בארבע עשרה השנים הראשונות שעבד יעקב. לפי גישה זו, הערך הכלכלי של עבודת יעקב היווה למעשה את כסף הקניין של הבנות. אב רגיל היה מעניק את הרווח הזה לבנותיו כנדוניה כדי להרחיב את אמצעי המחיה של המשפחה הצעירה, אך לבן שמר את כל הרווחים לעצמו [העמק דבר, רש"ר הירש, חזקוני, רד"ק].
לעומת זאת, הגישה השנייה קושרת את הביטוי לשש שנות העבודה האחרונות של יעקב. לפי פירוש זה, "כספנו" הוא שכר העבודה שלבן עיכב וגזל מיעקב לאחר שהחליף את משכורתו שוב ושוב. מאחר שיעקב היה אמור לפרנס את נשיו בכסף זה, הפגיעה בשכרו של הבעל נחשבת כגזלת כספן של הבנות עצמן [רש"י, רשב"ם, שד"ל, שפתי חכמים, מזרחי].
מתוך התנהלות זו, מסיקות רחל ולאה כי לא נותרה להן כל תקווה לעתיד בבית אביהן. אם לבן היה מסוגל לגזול את נדונייתן ואת שכר בעלן, קל וחומר שלא יעניק להן כל חלק ונחלה בירושתו, במיוחד לאור העובדה שיש לו בנים משלו [מלבי"ם, בכור שור, צאינה וראינה].