תארו לעצמכם איך זה מרגיש כשאדם קרוב, שאמור לדאוג לכם ולאהוב אתכם, מתנהג אליכם פתאום כמו אל אנשים זרים לגמרי. זה בדיוק מה שהרגישו רחל ולאה כלפי אבא שלהן, לבן. כשהן מסבירות ליעקב למה הן מסכימות לעזוב את הבית ולצאת לדרך ארוכה, הן אומרות לו נָכְרִיּוֹת נֶחְשַׁבְנוּ לוֹ. כלומר, אבא שלנו מתייחס אלינו כאילו אנחנו נשים זרות. במקום לתת לנו מתנות ביום החתונה שלנו ולעזור לנו לבנות את המשפחה החדשה, כמו שכל אב רגיל עושה, הוא לא נתן לנו כלום.
הן ממשיכות ואומרות כִּי מְכָרָנוּ. הן הרגישו שלבן הפך את החתונה שלהן לעסק של ממש. במקום למסור אותן ליעקב מתוך אהבה ודאגה לעתיד שלהן, הוא פשוט "מכר" אותן תמורת שנות העבודה הארוכות של יעקב. ולבסוף הן מתלוננות וַיֹּאכַל גַּם אָכוֹל אֶת כַּסְפֵּנוּ. הכוונה כאן היא לא לאכילה של מזון, אלא לכך שלבן לקח את מה שהיה אמור להיות שלהן והשתמש בו רק לצרכים שלו. הרי יעקב עבד כל כך הרבה שנים, והרווח מהעבודה הזו היה אמור להיות מתנה מהאבא לבנות שלו, אבל לבן שמר את הכל בכיס שלו.
מתוך כל ההתנהגות הזו, רחל ולאה מבינות שאין להן שום עתיד בבית של לבן. אם הוא לקח לעצמו את מה שהגיע להן עכשיו, בטוח שהוא גם לא ישאיר להן שום חלק מהרכוש שלו בעתיד. לכן הן מסכימות בלב שלם לארוז את הדברים ולצאת לדרך חדשה.