בראשית, פרק ל״א, פסוק ט״ו

רחל ולאה מבטאות ניתוק רגשי ומשפטי מאביהן, המאפשר להן לעזוב את מולדתן ללא רגשות אשם. הן טוענות הֲלוֹא נָכְרִיּוֹת נֶחְשַׁבְנוּ לוֹ, שכן במקום להעניק להן נדוניה כמנהג האבות, לבן התייחס אליהן כזרות וגזל מהן כל סיכוי עתידי לירושה. יתרה מכך, כִּי מְכָרָנוּ מעיד שהוא הפך את נישואיהן לעסקה מסחרית אנוכית, והתייחס אליהן כאל שפחות כשמסר אותן ליעקב אך ורק תמורת עבודתו כרועה צאן. על כך הן מוסיפות את ההאשמה וַיֹּאכַל גַּם אָכוֹל אֶת כַּסְפֵּנוּ, המבטאת עושק כפול מצדו. לבן גם שמר לעצמו את שווי עבודת יעקב בשנים הראשונות שהיה ראוי להינתן להן כנדוניה, וגם עיכב ברמייה את שכר השנים האחרונות שנועד לפרנסתן ולפרנסת נכדיו.