לאחר שמאמציו להצדיק את מעשיו ולהאשים את יעקב עלו בתוהו, משנה לבן את עורו ועוטה אצטלה של רודף שלום. הוא מציע לשים את משקעי העבר מאחור ולכרות ברית של אי פגיעה הדדית למען העתיד [הכתב והקבלה, ספורנו, ביאור שטיינזלץ], וזאת גם מתוך דאגה לשלומן של הנשים והילדים [העמק דבר].
במילה לְכָה, התוספת של האות ה' מצביעה על פנייה אישית ומיוחדת ליעקב. לבן למעשה מודה כי לא היה סומך על שום אומה אחרת שתשמור על הסכם כזה, אך הוא בוטח ביעקב משום שהוא עובד את ה' [העמק דבר].
סביב המילים וְהָיָה לְעֵד מתעוררת מחלוקת פרשנית ענפה, הנובעת מקושי דקדוקי: המילה "ברית" היא בלשון נקבה, ואילו הפועל "והיה" הוא בלשון זכר.
בשל כך, גישה מרכזית גורסת כי העד אינו הברית עצמה, אלא ה' [רש"י, מזרחי, ריב"א, שפתי חכמים, רש"ר הירש]. לבן מזמין את ה', שהוזכר קודם לכן כ"אלוהי אברהם", להיות העד והדיין העליון שיפקח על ההסכם, יעיד עליו, ויעניש את מי שיפר אותו [ברכת אשר על התורה].
מנגד, פרשנים אחרים טוענים כי עצם דבר הברית הוא שיהיה לעד, וכל המפר אותה יקולל [רמב"ן, רד"ק, הטור הארוך]. כדי ליישב את הקושי הדקדוקי, הם מסבירים כי הפועל בלשון זכר מתייחס ל"אות הברית" או ל"דבר קיים" שיוקם כסימן לדורות [שד"ל]. לפי גישה זו, אף שה' הוא העד והשופט האמיתי, ההסכם האנושי מחייב הקמת אובייקט פיזי, כמו מצבה או גל אבנים, שיהווה תזכורת מוחשית ומתמדת להתחייבות ההדדית [רמב"ן, שד"ל, ביאור יש"ר, העמק דבר].
להקמת האבנים הללו ישנה גם משמעות סמלית עמוקה הנוגעת להפרדת הכוחות בין הצדדים. יעקב, המייצג את שורש הקדושה והאחדות, לוקח אבן אחת ומקים אותה כמצבה. לעומתו, אנשיו של לבן, המייצגים את כוחות הטומאה והפירוד, מלקטים אבנים רבות ויוצרים גל. הברית והעדים הפיזיים נועדו להציב גבול רוחני וגשמי ברור בין ארץ ישראל לחוץ לארץ, ולהבטיח שכוחות הטומאה לא יעברו את הגבול כדי לכלות את הקדושה, ושהקדושה לא תתערבב בטומאה [נחלת יעקב].