בשיאו של העימות בין יעקב ללבן, מטיח יעקב בחמיו הצהרה נחרצת המבטאת את ביטחונו המוחלט בניקיון כפיהם של בני ביתו. מתוך אמונה עמוקה שאף לא אחד מאנשיו יעז לקחת דבר שאינו שלו, הוא פותח את כל מחנהו לחיפוש פומבי, אך מבלי משים חורץ את גורלה של אשתו האהובה.
עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת אֱלֹהֶיךָ. יעקב משיב לטענתו של לבן על גניבת התרפים. הביטוי "עם אשר" מתפרש במשמעות של "האיש אשר תמצא עמו" [שד"ל].
לֹא יִחְיֶה. סביב משמעות עונש זה התפתחו מספר גישות מרכזיות בקרב הפרשנים. הגישה המשפטית-מעשית גורסת כי מדובר בהכרזת עונש מוות פיזי. יעקב מצהיר כי הגנב יומת, בין אם על ידי יעקב עצמו שיעשה בו שפטים [רשב"ם, שד"ל, ביאור יש"ר], בין אם על ידי תלייתו כגנב [הטור הארוך, פענח רזא], ובין אם במתן רשות ללבן להורגו [רד"ק]. הצידוק לעונש חמור זה נובע מכך שגניבה מחייבת מיתה על פי דיני בני נח [אור החיים, ברכת אשר]. קבוצת פרשנים נוספת מסבירה כי יעקב גזר עונש מוות ספציפי משום שהניח שאם מישהו מעבדיו גנב את התרפים, הרי שעשה זאת במטרה לעבוד עבודה זרה ולחזור לסורו [ספורנו, הכתב והקבלה, העמק דבר, מחוקקי יהודה].
לעומת הגישה המשפטית, מסורת פרשנית ענפה רואה במילים אלו קללה הרת אסון. קללת חכם מתקיימת אפילו אם נאמרה על תנאי, כפי שהיה כאן, או בטעות [ריב"א, פענח רזא], ומאותה קללה נענשה רחל ומתה בהמשך הדרך [רש"י, רבנו בחיי, מחוקקי יהודה]. הבחירה במילים לֹא יִחְיֶה במקום לומר "ימות" מוסברת כשימוש בלשון נקייה [גור אריה], או כרמז לכך שהמוות לא יתרחש מיד אלא יקצר את חיי הגנב בעתיד, מה שמסביר מדוע רחל לא מתה על המקום אלא רק לאחר זמן [משכיל לדוד, מחוקקי יהודה]. על גישה זו חולק בתוקף אבן עזרא, הדוחה את הרעיון שרחל מתה בגלל קללת יעקב, ותוהה שמאותו הגיון יש לשאול מי התפלל על כלתו של עלי הכהן שמתה גם היא בלידתה [אבן עזרא, מחוקקי יהודה]. מנגד, יש המגנים על התפיסה שמדובר בקללה, בטענה שדווקא צדקותה של רחל, כאחת מהאמהות, דורשת הסבר רוחני למותה הפתאומי [גור אריה].
גישה חריגה וייחודית מציעה קריאה שונה לחלוטין, ולפיה הקללה לא כוונה לאדם אלא לאלילים עצמם. לפי פירוש זה, המשמעות היא "במקום בו תמצא את אלוהיך - הוא יושמד", תוך ייחוס מושג ה"חיים" וההשמדה לחפצים דוממים, בדומה לשבירת כלים [נתינה לגר, אוהב גר, מחוקקי יהודה].
נֶגֶד אַחֵינוּ הַכֶּר לְךָ מָה עִמָּדִי וְקַח לָךְ. יעקב מזמין את לבן לערוך חיפוש גלוי לעיני בני שתי המשפחות [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. המילים מָה עִמָּדִי אינן אומרות "אין עמי כלום", שהרי יעקב היה אדם עשיר מאוד, אלא כוונתן "חפש מה משלך נמצא אצלי, וקח אותו" [מזרחי, ספורנו, רש"י, ביאור יש"ר]. פתיחות זו מעידה על אמונתו ויושרו של יעקב, ועל הדרך שבה חינך את בני ביתו להתרחק מכל גזל, אפילו של קרובי משפחה [רבנו בחיי, רש"ר הירש]. יעקב סבר שלבן בא אליו בעלילת שווא ומחפש תואנה למריבה, ולכן ביקש לנקות את עצמו מכל חשד באופן הפומבי ביותר [ביאור שטיינזלץ].
וְלֹא יָדַע יַעֲקֹב כִּי רָחֵל גְּנָבָתַם. אלו הם דבריו של משה כותב התורה [ביאור יש"ר], המבהירים את גודל הטרגדיה. רוב הפרשנים מסכימים כי אילו יעקב היה יודע את האמת, הוא לעולם לא היה מוציא מפיו קללה כזו, לא היה גוזר עליה מיתה, והיה מסתפק בהבטחה להשיב את התרפים או לפצות על הגניבה [ספורנו, מלבי"ם, בכור שור, ביאור שטיינזלץ]. הוא כלל לא העלה על דעתו שרחל תיקח את התרפים, ובוודאי שלא למטרת עבודה זרה [העמק דבר]. אגב כך, המילה גְּנָבָתַם מנוקדת עם דגש באות גימ"ל ופתח באות תי"ו [מנחת שי], ויש המציינים כי התרגום הארמי נמנע מלתרגם מילה זו כלשון "גניבה" מפורשת, כדי לשמור על כבודה של רחל [נתינה לגר].