לאחר המרדף הסוער, לבן משנה את טון הדיבור שלו כלפי יעקב ועובר מהאשמות על בריחה חשאית להבנה כביכול של מניעיו, אך כל זאת רק כדי להטיח בו האשמה חמורה ומשפילה יותר.
המילים נִכְסֹף נִכְסַפְתָּה מבטאות תאווה, תשוקה וגעגועים עזים. מבחינה דקדוקית, הפועל הראשון הוא צורת מקור מבניין נפעל, והשני הוא פועל בזמן עבר [אבן עזרא, רד"ק, מחוקקי יהודה, ביאור יש"ר]. רוב הפרשנים מסבירים כי לבן מודה שיש ליעקב תירוץ והתנצלות על עצם העזיבה הפתאומית; לאחר עשרים שנה של נתק, טבעי שיעקב יחוש געגוע עז למשפחתו. יתרה מכך, מאחר שה׳ הזהיר את לבן שלא לפגוע ביעקב, הוא חדל לכנות את עזיבתו "בריחה" ומתייחס אליה כעת כהליכה טבעית ומתוכננת, באומרו הָלֹךְ הָלַכְתָּ [אור החיים, מלבי"ם, ספורנו, שפתי כהן].
אולם, מתוך ההסכמה הזו בדיוק, לבן שואף להפליל את יעקב ושואל: לָמָּה גָנַבְתָּ אֶת אֱלֹהָי. לבן טוען כי אם המניע היחיד לעזיבה הוא געגועים לבית האב, אין שום היגיון בגניבת התרפים, שהרי בבית יצחק מתעבים עבודה זרה ואין להם כל שימוש שם [מלבי"ם, העמק דבר, בכור שור]. לבן קורא לתרפים "אלוהים" משום שסמך עליהם כעל דבר האל [רד"ק]. הפרשנים מסבירים שלבן הניח שיעקב גנב את התרפים, המשמשים לניחוש עתידות, מתוך פחד שלבן ישתמש בהם כדי לגלות לאן ברח או כדי לחשוף גניבות אחרות שביצע [אור החיים, ביאור יש"ר]. מנגד, ישנה אירוניה עמוקה בדברי לבן: הוא מוכן לבזות את אלוהיו שלו ולהודות שהם חסרי אונים וניתנים לגניבה, ובלבד שיוכל להדביק ליעקב תווית של גנב [שפתי כהן]. (כהערה דקדוקית קצרה, האות גימ"ל במילה גָנַבְתָּ נהגית כרפה, ללא דגש [מנחת שי]).
מבעד לפשט הפסוק, כפל הלשון במילים נִכְסֹף נִכְסַפְתָּה מתפרש כרמז לגעגוע כפול. יעקב לא השתוקק רק לאביו הביולוגי, אלא גם לאביו שבשמים, לארץ הקדושה ולמקום המקדש [רבנו בחיי]. עמידה זו של יעקב, שלא הרגיש בבית בסביבתו החומרית של לבן והמשיך לערוג לבית אביו, מהווה סמל לדורות. היא מלמדת כי גם בגלות, על האדם להרגיש זרות בעולם החומרי ולהשתוקק תמיד לשוב אל מקורו הרוחני [חומש קה"ת]. יש המפרשים את כפל הלשון הָלֹךְ הָלַכְתָּ כרמז לכך שיחד עם הליכתו של יעקב, הלכה עמו גם השכינה שהוציאה את ניצוצות הקדושה מביתו של לבן [אלשיך, אדרת אליהו].
בנוסף, יש מי שמוצא בדברי לבן קושיה סמויה: אם יעקב אכן חזר לבית אביו, הרי הוא מקיים מצווה והוא בחזקת "שליח מצווה שאינו ניזוק". אם כן, מדוע היה צריך לגנוב את התרפים מתוך פחד שלבן ירדוף אחריו? התשובה המשתמעת היא שיעקב לא חשש לעצמו, אלא לנשותיו שאינן בגדר שלוחי מצווה במסע זה, שכן הן עוזבות את בית אביהן [חתם סופר]. לבסוף, גניבה זו של התרפים, שנעשתה על ידי רחל ללא ידיעתו של יעקב, הובילה לכך שיעקב קילל את הגנב, קללה שגרמה למותה של רחל בדרך [צאינה וראינה].