בראשית, פרק ל״א, פסוק ל׳

לאחר שהוזהר על ידי ה', לבן משנה את יחסו כלפי עזיבתו של יעקב ומכיר בה כהליכה טבעית ומתוכננת באומרו וְעַתָּה הָלֹךְ הָלַכְתָּ. הוא מודה שיש ליעקב הצדקה לעזיבתו, שכן טבעי שלאחר שנים רבות כִּי נִכְסֹף נִכְסַפְתָּה לְבֵית אָבִיךָ, כלומר חשת תאווה וגעגועים עזים לשוב למשפחתך. אולם, מתוך הבנה כביכול זו שואף לבן להפליל את יעקב ושואל לָמָּה גָנַבְתָּ אֶת אֱלֹהָי. לבן טוען שאם המניע לעזיבה הוא אך ורק געגועים לבית יצחק שבו מתעבים עבודה זרה, אין כל היגיון בגניבת התרפים המשמשים לניחוש עתידות. הוא חושד שיעקב פחד שהתרפים ישמשו לגילוי מקום בריחתו, ומוכן אף לבזות את אליליו ולהודות שהם חסרי אונים וניתנים לגניבה, ובלבד שיוכל להדביק ליעקב תווית של גנב.