תארו לעצמכם שמישהו רודף אחריכם בכעס, אבל כשהוא סוף סוף משיג אתכם הוא פתאום מתחיל לדבר אליכם בהבנה וברוגע. למה שהוא יעשה דבר כזה? זה בדיוק מה שקורה כשלבן משיג את יעקב. אחרי המרדף הסוער, לבן משנה את צורת הדיבור שלו. מכיוון שה׳ הזהיר אותו לא לפגוע ביעקב, הוא מפסיק להאשים אותו בבריחה. במקום זה, הוא מתייחס לעזיבה של יעקב כהליכה רגילה ומתוכננת ואומר לו הָלֹךְ הָלַכְתָּ.
לבן אפילו מראה ליעקב שהוא כביכול מבין אותו. הוא אומר לו שהוא יודע שהסיבה לעזיבה היא כי נִכְסֹף נִכְסַפְתָּה, כלומר שהרגשת געגועים עזים ורצון חזק לחזור לבית של אבא שלך. לבן מודה שאחרי עשרים שנה רחוק מהבית, זה הכי טבעי בעולם להתגעגע למשפחה.
אבל כל ההבנה הזו היא רק מלכודת. לבן מנסה להפליל את יעקב ולהאשים אותו במשהו חמור ומשפיל הרבה יותר. הוא שואל אותו: אם עזבת רק בגלל שכל כך התגעגעת לבית אבא, לָמָּה גָנַבְתָּ אֶת אֱלֹהָי? לבן מתכוון לתרפים, שהם פסלים קטנים של עבודה זרה שהוא סמך עליהם. לבן טוען שאין בזה שום היגיון, הרי בבית של יצחק לא מאמינים בפסלים ואין להם שום שימוש בהם. לבן פשוט חושב שיעקב גנב את הפסלים כדי שלבן לא יוכל להשתמש בהם כדי לגלות לאן הוא ברח. יש כאן משהו קצת מגוחך. לבן כל כך רוצה להדביק ליעקב תווית של גנב, שהוא מוכן לבזות את האלוהים שלו עצמו ולהודות שהם כל כך חסרי אונים שכל אחד יכול פשוט לבוא ולגנוב אותם.