לאחר תוכחתו הנוקבת והמפורטת של יעקב, לבן מוצא את עצמו דחוק לפינה ללא מענה ענייני. במקום להודות באמת או לבקש סליחה, הוא משנה אסטרטגיה. הפרשנים מציינים כי זוהי דרכם של רמאים: כאשר אינם יכולים להתמודד עם טענות מפורטות וראיות חותכות, הם מתעלמים מהפרטים ומצהירים הצהרות בעלות אופי כללי, מתנשא ומוחלט [פרדס יוסף, ביאור יש"ר, שד"ל].
בתגובתו, לבן טוען לבעלות מלאה על כל רכושו ומשפחתו של יעקב. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי מדובר בשקר גס וברברבנות, המזכירים את דבריו השחצניים של בן הדד מלך ארם לאחאב: "כספך וזהבך לי הוא" [רבנו בחיי, רבנו חננאל]. הלוא הצאן הושג ביושר כמשכורת, והנכדים אינם נחשבים מבחינה משפחתית כבניו שלו, שכן בני בנות אינם מתייחסים אחר אבי האם [צאינה וראינה]. עם זאת, חלק מהמפרשים מסבירים את ההיגיון המעוות שעמד מאחורי טענותיו של לבן:
- תפיסת אדנות: לבן התייחס ליעקב כאל עבד עברי, ועל פי הכלל "האישה וילדיה תהיה לאדוניה", הוא ראה בנשים, בילדים וברכוש קניין שלו [ריב"א, פענח רזא].
- הכחשת הברכה: לבן סירב להכיר בכך שה' הוא שהעשיר את יעקב. הוא טען שהרכוש הושג באמצעות תחבולות ומרמה, ולכן במהותו הוא שייך לו [ספורנו, הכתב והקבלה, ביאור יש"ר]. בנוסף, כל מה שיעקב קנה, נקנה מכוחו ומרכושו המקורי של לבן [רד"ק, תורה תמימה].
לאחר שהציג את עצמו כבעל הבית האמיתי, לבן עובר לטון של חמלה מזויפת ומתנצל. הוא מצהיר: מָה אֶעֱשֶׂה לָאֵלֶּה הַיּוֹם. רוב הפרשנים מסבירים משפט זה כשאלה רטורית שנועדה להפיס את דעתו של יעקב: "איך בכלל תעלה על דעתי מחשבה להרע לבשרי ולדמי?" [רש"י, רשב"ם, חזקוני, מזרחי, גור אריה]. לפי גישה זו, לבן מנסה לשכנע את יעקב שהוא לא רדף אחריו כדי לפגוע בו, אלא מתוך דאגה כנה למשפחתו וכדי לכרות ברית שתבטיח שיעקב לא ייקח נשים נוספות שיפגעו במעמד בנותיו ובירושת נכדיו [העמק דבר, מלבי"ם, בכור שור].
מנגד, קריאה דקדקנית של המילים חושפת רובד עמוק ואפל יותר בדברי לבן:
המילה לָאֵלֶּה מתפרשת על ידי חלק מהפרשנים כתוספת ביאור או לשון של רחמים על הבנות שעומדות לפניו [רמב"ן, אבן עזרא, הטור הארוך]. אולם, יש הרואים במילה זו, יחד עם המילה הַיּוֹם, עדות לניכור ושנאה עצורה. לבן מדבר כשונא שאינו מסוגל להישיר מבט אל קרוביו וקורא להם בריחוק "אלה". הוא מדגיש שרק הַיּוֹם אינו יכול לעשות להם רע, משום שה' הזהיר אותו בלילה הקודם, אך עברתו וזעמו שמורים למחר. גם התוספת אֲשֶׁר יָלָדוּ נועדה לנתק את הילדים מיוחסין אליו, כאילו היו זרים [הכתב והקבלה, אור החיים]. אגב כך, הכפילות במילים "הבנות בנותי" רומזת שגם השפחות, בלהה וזלפה, היו למעשה בנותיו של לבן מפילגש [מזרחי, רבנו בחיי].
ברובד הרעיוני והחסידי, טענתו של לבן מייצגת מאבק רוחני נצחי. "לבן" מסמל את קולו של העולם החומרי, המאפשר לאדם ("יעקב") לשמור על דתו ויהדותו באופן אישי ופרטי, אך תובע בעלות על הדור הבא ועל חיי המעשה. טענתו "הבנים בני והצאן צאני" היא הדרישה שהחינוך של הילדים וההתנהלות בעסקים (הצאן) יתנהלו על פי חוקי העולם החילוני והמודרני, ללא התערבות התורה. משימתו של יעקב, ושל כל יהודי, היא לדחות טענה זו ולהוכיח שגם החומר, הכלכלה וגידול הילדים שייכים כולם לרשות הקדושה [חומש קה"ת].