תגובתן של רחל ולאה להצעתו של יעקב לעזוב את בית לבן חושפת נתק מוחלט, הן רגשי והן חומרי, ממשפחת המוצא שלהן. כאשר יעקב מאריך בדברים כדי לפייסן ולשכנע אותן להצטרף אליו, האחיות מגיבות בפליאה על עצם הצורך בשכנוע, ומבהירות כי אין להן שום קושי להיפרד מאביהן ואין סיבה להתעכב [ספורנו, רש"י, מזרחי, בכור שור]. הן מבטאות תחושה של זרות וניתוק מבית אביהן [ביאור שטיינזלץ], שכן כל הייעוד הרוחני של הוצאת נשמות קדושות ממשפחת לבן כבר הושלם, ולא נותר שם עוד ניצוץ של קדושה שעבורו כדאי להישאר [אלשיך].
הכתוב מציין כי רחל ענתה לפני לאה, והפרשנים מציעים מספר כיוונים להקדמה זו. גישה אחת מסבירה זאת במעמדה של רחל כעיקר הבית ובאהבתה העזה ליעקב [רד"ק, העמק דבר], תוך ציון שהיא דיברה מתוך הסכמה מלאה של לאה אחותה [פרדס יוסף]. מנגד, יש שרואים בחומרה את העובדה שרחל דיברה בפני אחותה הגדולה, ומציינים כי חוסר כבוד זה היה הגורם לפטירתה המוקדמת בדרך [הטור הארוך, רש"ר הירש, פרדס יוסף]. זווית נוספת מציעה כי מכיוון שרחל מיהרה להשיב ראשונה ולוותר על רכושה לטובת יעקב, היא איבדה את הזכות המשפטית לטעון מאוחר יותר שהסכימה לכך רק כדי לעשות נחת רוח לבעלה. בשל ויתור מוחלט זה, נשללה ממנה הזכות להיקבר במערת המכפלה שנרכשה באותו כסף, זכות שנותרה ללאה שלא מיהרה לוותר [חתם סופר].
במוקד תשובתן עומדת הקביעה הַעוֹד לָנוּ חֵלֶק וְנַחֲלָה. האחיות מנתחות את מצבן הכלכלי בבית לבן ומסיקות כי אין להן למה לצפות. ברמה הבסיסית ביותר, מכיוון שללבן נולדו בנים זכרים, אין להן כל סיכוי לרשת אותו כדין [רש"י, ביאור יש"ר]. הפרשנים מדייקים בכפל הלשון ומסבירים כי המילה חֵלֶק מתייחסת למתנות ולנדוניה שאב מעניק לבנותיו בחייו, או לחלקן בירושת אמן שכבר נפטרה. לעומת זאת, המילה נַחֲלָה מתייחסת לירושה העתידית לאחר מות האב [אור החיים, מלבי"ם, אלשיך]. האחיות מבהירות כי לבן התייחס אליהן כאל נוכריות, מכר אותן ליעקב בעבור עבודה, שילשל את התמורה לעצמו ולא העניק להן דבר. לאור התנהגות זו, ברור להן שאין להן שום תקווה לקבל ממנו לא מתנות בהווה ולא ירושה בעתיד [אור החיים, מלבי"ם].