לאחר שתיקה מתוחה במהלך החיפוש באוהליו, רגשותיו העצורים של יעקב מתפרצים. הפסוק מציג את נקודת השבירה שבה יעקב עובר מהתגוננות להתקפה, ודורש דין וחשבון על היחס המשפיל שספג.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים מסבירה מדוע וַיִּחַר לְיַעֲקֹב דווקא בשלב זה, ולא כאשר לבן הטיח בו את ההאשמות לראשונה. מתברר כי בתחילה יעקב חשש שמא אחד ממשרתיו או מבני משפחתו אכן גנב את התרפים, ולכן כבש את כעסו ואפשר את החיפוש. ואולם, משתם החיפוש ולא נמצא דבר, הבין יעקב כי סיפור הגנבה לא היה אלא תואנה ועלילה. הוא קלט שלבן המציא את הסיפור רק כדי לחטט בחפציו, מתוך חשד עמוק שיעקב גזל רכוש אחר השייך לו. גילוי זה, יחד עם תחושת הביזיון על עצם החיפוש באוהלי נשיו, הם שהציתו את חרונו. יש שמוסיפים כי למרות שיעקב נתן רשות לחפש, היה על לבן להימנע מכך מטעמי מוסר ודרך ארץ (רד"ק).
לגבי אופן המריבה, וַיָּרֶב בְּלָבָן, ישנה מחלוקת. דעה אחת גורסת כי יעקב הקפיד לריב עם לבן ביחידות, הרחק מעיני האנשים, כדי שלא לביישו ברבים (אור החיים). מנגד, יש המפרשים כי יעקב כלל לא כעס אלא היה שרוי בצער עמוק על עצם החשד, ומי שמשך אותו אל תוך העימות היה דווקא לבן, שביקש לנקות את האווירה באמצעות תוכחה גלויה (העמק דבר).
בטענתו מַה־פִּשְׁעִי מַה חַטָּאתִי, יעקב דורש לדעת איזה עוול מצא בו לבן במשך עשרים שנות עבודתו, שהצדיק יחס של גנב (ספורנו, בכור שור). הפרשנים מבחינים בין שני המושגים: פִּשְׁעִי מתייחס למעשים שנעשו בזדון ובכוונה תחילה, בעוד חַטָּאתִי מתייחס למעשים שנעשו בשוגג, או לרשלנות בשמירת הצאן. יעקב מצהיר כי הוא נקי לחלוטין משני סוגי העוולות, וכי דבריו עונים להאשמותיו הסותרות של לבן מתחילת המפגש (אור החיים, העמק דבר, אדרת אליהו).
לבסוף, יעקב שואל כִּי דָלַקְתָּ אַחֲרָי. הפרשנים מסכימים כי משמעות המילה דָלַקְתָּ היא רדיפה נמרצת. יש המקשרים מילה זו לדילוג על הרים או להדלקת אש, מה שמרמז על רדיפה סוערת, יוקדת ואף בעלת כוונות קטלניות, כאילו היה יעקב פושע נמלט (רש"י, שד"ל, מחוקקי יהודה).