במעמד כריתת הברית בין יעקב ללבן, מגדיר לבן את תפקידם של ציוני הדרך הפיזיים שהוקמו בשטח. החזרה על המילים בתחילת הפסוק נועדה לסמן מעבר לשלב חדש בברית, שבו מוגדרים התנאים המעשיים וההתחייבויות של הצדדים שלא לחצות את הגבול לרעה [ביאור יש"ר, מלבי"ם].
לבן מצביע על שני עדים אילמים שניצבים במקום: הַגַּ֣ל הַזֶּ֗ה וכן הַמַּצֵּבָ֔ה. על פי [המלבי"ם], הכפילות נובעת מכך שכל אחד מהם מעיד על סוג שונה של התחייבות. הגל מסמל עדות גלויה ומיידית למניעת פגיעה הדדית או לקיחת רכוש, וזו ההתחייבות היחידה שלבן לוקח על עצמו. המצבה, לעומת זאת, דורשת מיעקב התחייבות נוספת ונסתרת לעתיד, שלא ירע לבנותיו של לבן.
במוקד הפסוק עומדת המילה יָרִ֖יתִי. הפרשנים מסבירים כי משמעותה היא השלכה וזריקה של אבנים למקום אחד, בדומה ליריית חץ מקשת או השלכה לים [רש"י, אבן עזרא, רשב"ם, שד"ל, יהל אור]. משמעות נוספת הנגזרת מכך היא תקיעה וביסוס באדמה, כלומר זקיפה והעמדה של המצבה [רשב"ם, שד"ל, ביאור שטיינזלץ].
עם זאת, הצהרתו של לבן אֲשֶׁ֥ר יָרִ֖יתִי מעוררת קושי בולט שעליו עומדים רוב המפרשים: הרי הפסוקים הקודמים מתארים בפירוש שיעקב הוא זה שהרים את המצבה, ואחי לבן הם שליקטו את האבנים לגל, אם כן כיצד יכול לבן לייחס את המעשה לעצמו.
כדי ליישב זאת, מציעים הפרשנים מספר דרכים. הגישה המרכזית קובעת שלבן זוקף את המעשה לזכותו משום שהוא היה זה שיזם את כריתת הברית והציע אותה. מכיוון שפעולותיו של יעקב נעשו בעקבות דבריו ובעצתו של לבן, הפעולה נקראת על שמו [רד"ק, שד"ל, ביאור יש"ר, ביאור שטיינזלץ, קרני אור]. גישה זו נשענת על דרך הלשון הרגילה, שבה פעולה מיוחסת לאדם שציווה עליה או יזם אותה, ממש כשם שמלך נחשב למי שבנה בניין אף שפועליו עשו זאת בפועל [אבי עזר].
מנגד, יש המפרשים כי המילה יָרִ֖יתִי אינה מתארת פעולה פיזית כלל, אלא פעולה מילולית ומחשבתית. כלומר, לבן מצהיר שבדבריו וברצונו הוא קובע ומייעד את הגל והמצבה לשמש כעדים ביניהם [רד"ק, שד"ל, קרני אור]. גישה שלישית מציעה שלבן אכן סייע פיזית בהעמדת האבנים, אף שיעקב היה העיקר במעשה [פענח רזא].