בראשית, פרק ל״א, פסוק נ״א

קרה לכם פעם שהצעתם רעיון מצוין למשחק, והחברים שלכם היו אלה שסידרו והכינו הכל, אבל עדיין הרגשתם שזה המשחק שלכם? זה בדיוק מה שקורה במפגש בין יעקב ללבן. הם כורתים ביניהם ברית של שלום ומסכימים לא לחצות את הגבול כדי לעשות רע אחד לשני. כדי לזכור את ההבטחה הזו, לבן מצביע על שני עדים אילמים שניצבים בשטח, הַגַּל הַזֶּה וכן הַמַּצֵּבָה. לבן אומר על האבנים האלו יָרִיתִי, כלומר זרקתי את האבנים למקום אחד והעמדתי אותן חזק באדמה. אבל רגע, יש כאן משהו קצת מוזר. הרי קראנו קודם שיעקב הוא זה שהרים את המצבה, והאחים הם אלה שאספו את האבנים. אז איך לבן יכול להגיד שהוא בעצמו עשה את זה? התשובה היא שלבן אומר שהמעשה שייך לו, בגלל שהוא היה זה שיזם והציע את ברית השלום. בדיוק כמו שמלך יכול להגיד שהוא בנה ארמון מפואר, למרות שהפועלים שלו עשו את העבודה האמיתית בשטח, כך גם לבן מרגיש שהאבנים הונחו בזכות הרעיון שלו.