יצא לכם פעם להבטיח הבטחה ממש חשובה, ואולי אפילו ללחוץ ידיים כדי לזכור אותה לתמיד? יעקב ולבן עושים משהו דומה, אבל במקום לחיצת יד, הם בונים גבול של שלום. לבן, שבהתחלה רצה להציק ליעקב, מבין ש-ה׳ שומר עליו ולכן הוא מציע לעשות הסכם.
כדי לזכור את ההסכם, הם אוספים אבנים ובונים יחד גל אבנים, ויעקב גם מקים אבן אחת גדולה שעומדת ישר. האבנים האלו נשארות שם בחוץ, בטבע. הן משמשות כמו תזכורת, כך שבכל פעם שמישהו מהם יעבור באזור, הוא יראה את הַגַּל הַזֶּה ואת הַמַּצֵּבָה הַזֹּאת וייזכר בהבטחה שלהם.
לבן מכריז על ההסכם ואומר ליעקב: אִם אני לא אעבור אליך. המילה אִם כאן פירושה פשוט "ש-". כלומר, הוא אומר: הגל הזה מעיד שאני לא אעבור את הגבול אליך, ושאתה לא תעבור אליי.
אבל רגע, האם אסור להם להיפגש לעולם? כאן מגיעה מילה מאוד חשובה בהסכם: לְרָעָה. ההבטחה אומרת שאסור להם לחצות את הגבול כדי לריב, להילחם או לעשות משהו רע. אבל אם הם רוצים לעבור את הגבול למטרות טובות, כמו לעשות שלום או למכור ולקנות דברים אחד מהשני, זה מותר בהחלט.