יעקב מתאר בפסוק זה את מסירותו המוחלטת כרועה צאן ואת הסבל הפיזי והנפשי שחווה, תוך שהוא מטיח בלבן את כפיות הטובה שלו.
הפרשנים מסבירים את המונחים השונים בפסוק הממחישים את הקושי. המילה אֲכָלַנִי אינה מתארת אכילה רגילה, אלא מבטאת הרס וכלייה, בדומה לאש שורפת [רש"י, שפתי חכמים, מזרחי]. החֹרֶב מתייחס לחום, ליובש ולשרב של השמש הקופחת [ביאור יש"ר, שטיינזלץ], בעוד הקֶרַח הוא הכפור והגליד של הלילה [רש"י, ביאור יש"ר]. יעקב מדגיש את הקיצוניות של עבודתו בכך שהוא מציין את הקושי המרבי של כל עונה: שמירת היום בקיץ, אז הימים ארוכים והחום כבד, ושמירת הלילה בסתיו ובחורף, אז הלילות ארוכים והקור עז [שד"ל].
מעבר לסבל הפיזי, יעקב מתאר מתח נפשי מתמיד. המילה שְׁנָתִי נגזרת משורש שינה [רש"י, מזרחי], והפועל וַתִּדַּד משמעותו נדידה ונסיעה [שד"ל]. שנתו של יעקב נדדה לא רק בגלל הקור הקשה, אלא בעיקר בשל דאגתו העמוקה וחרדתו לצאן שמא יבואו זאבים לטרוף או גנבים לגנוב [רד"ק, שד"ל, שטיינזלץ]. מתוך אחריות עצומה, הוא סירב להעביר את השמירה לרועה אחר תחתיו [רד"ק], עמד על משמרתו שעות ארוכות אל תוך הלילה והעביר את השינה מעיניו במכוון [ביאור יש"ר]. מסירות קיצונית זו של יעקב הפכה לסטנדרט ההלכתי עבור "שומר שכר", אשר מחויב לשמור על רכוש בעליו עד כדי ספיגת תנאים קשים של חורב ביום וקרח בלילה [תורה תמימה].
על גבי התיאור הפיזי, הפרשנים חושפים את תוכחתו המוסרית של יעקב כלפי לבן. יעקב זועק על חוסר הצדק: לאור עבודתו הנאמנה והחריגה, כיצד העז לבן לחשוד בו בגניבה ולרדוף אחריו? יעקב מטיח בלבן שהוא זה שהתאכזר אליו, הכביד את עולו מיום ליום ללא חמלה, והוא הגנב האמיתי שהחליף את משכורתו במרמה [בכור שור, ביאור יש"ר].
פירוש ייחודי מתמקד במילה הָיִיתִי, ומסביר דרכה את יחסו הנצלני של לבן. יעקב טוען כי הוא "היה קיים" בעיני לבן רק כאשר היה צורך בעבודה מפרכת בשמש ובכפור. אך כאשר הגיע הזמן לשלם את שכרו או להכיר בעושר וההצלחה שהביא לבית, לבן התעלם מקיומו. התנהגות זו משולה לאנשים שאינם מבחינים באדם עני הנמצא בביתם בשעת שמחה, אך נזכרים בקיומו מיד כאשר חפץ כלשהו הולך לאיבוד, ואז ממהרים לחשוד בו [פרדס יוסף].