רגע המפגש המתוח בין שני המחנות מגיע לשיאו. לאחר המרדף, הכתוב משרטט את היערכותם הפיזית של שני הצדדים זה מול זה על פני השטח ההררי, רגע לפני העימות הישיר.
המילה וַיַּשֵּׂג מציינת כאן את ההגעה הממשית והקרובה. אף על פי שלבן כבר התקרב אל אזור ההר קודם לכן, כעת מדובר במפגש הפיזי עצמו, פנים אל פנים, שהתרחש בבוקר או ממש בפסגת ההר [העמק דבר, ביאור יש"ר, מלבי"ם].
בתגובה להגעת לבן, וְיַעֲקֹב תָּקַע אֶת אָהֳלוֹ בָּהָר, כלומר עצר כדי לנוח ולהקים את מחנהו. העובדה שיעקב מקים את אוהלו בדיוק באותו הר שבו לבן משיג אותו, מלמדת כי הוא בחר לעמוד מולו בביטחון ולא המשיך לברוח מפניו [רד"ק]. המילה בָּהָר מתייחסת להר הגלעד עצמו; הכתוב השמיט את שם ההר בחלקו של יעקב משום שהוא סומך על סוף הפסוק שבו מוזכר במפורש "הר הגלעד" אצל לבן, והכוונה היא ששניהם חנו באותו אזור [שד"ל, בכור שור, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש הסבורים כי יעקב חנה בהר כלשהו באותו רכס, בעוד שלבן חנה על הפסגה הספציפית שנקראה "גלעד" [רש"ר הירש]. גישה אחרת מציעה שיעקב הקים את אוהלו כדי להפריד את עצמו ממחנהו ולצאת אל לבן לבדו [מלבי"ם]. הפועל תָּקַע מתפרש גם במשמעות של חיבור וקשירת האוהל [חזקוני].
תיאור חנייתו של לבן, וְלָבָן תָּקַע אֶת אֶחָיו, מעורר קושי לשוני, שכן בדרך כלל אין "תוקעים" אנשים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה "אוהל" נמשכת ומובנת מאליה מחלקו הראשון של הפסוק, והמילה אֶת משמעותה כאן היא "עם". לפיכך, הכוונה היא שלבן תקע את אוהלו יחד עם אחיו, או בניו [רלב"ג], וכך נוצר מצב ששני המחנות חנו בהר זה נוכח זה.
לצד זאת, קיימות גישות נוספות להבנת פעולתו של לבן. חלופה פרשנית אחת מציעה שהפועל מציין שלבן פשוט הושיב, אישר ומיקם את אחיו באותו מקום [רד"ק, שד"ל]. יש המפרשים שלבן השאיר את אחיו מאחור כדי לגשת ליעקב לבדו, מתוך זהירות מהאזהרה שקיבל מה' שלא לפגוע בו [מלבי"ם]. דעה אחרת גורסת שלבן ואנשיו רצו במהירות כלוחמים ולכן כלל לא הביאו עמם אוהלים, כך שהפועל מבטא רק קביעת מקום והתייצבות בשטח [העמק דבר, ברכת אשר]. פירוש ייחודי על דרך המדרש מציע כי אֶחָיו הם למעשה כלבי ציד שלבן הביא עמו, והוא תָּקַע בקרן כדי לאסוף אותם אליו כדרך הציידים [שפתי כהן].