רגעי הסיום של כריתת ברית השלום בין יעקב ללבן מלווים בשבועה הדדית, אך נוסח הדברים חושף את התהום האמונית הפעורה ביניהם. כל צד מבקש לבסס את ההסכם על תפיסת עולמו ועל סמכות אבותיו.
כאשר מוזכרים אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וֵאלֹהֵי נָחוֹר, כל אחד מן הצדדים למעשה נשבע באלוהי סבו [הטור הארוך]. הם בחרו להזכיר את אברהם ונחור, ודילגו על יצחק ובתואל, משום שאלו היו דמויות מפורסמות ונודעות יותר בגדולתן [רד"ק, ברכת אשר]. מבחינת לבן, אלוהיו של אברהם ואלוהיו של נחור הם היינו הך, והם מייצגים את האלוהות המשותפת של שני הצדדים [ביאור שטיינזלץ]. בדבריו אלה, לבן למעשה השווה בין ה' לבין עבודה זרה [בכור שור], ויש המפרשים שהציע חלוקת תפקידים: אלוהי אברהם ישפוט על דברים שבסתר, ואלוהי נחור ישפוט על דברים שבגלוי [מלבי"ם]. מנגד, קיימת דעה כי יעקב הוא זה שהשביע את לבן באלוהי נחור, מתוך הנחה שאדם לא יישבע לשקר באלוהי זקנו, ובידיעה שנחור עצמו לא היה עובד אלילים מובהק [פענח רזא].
המטרה של אזכור האלוהויות היא שהם יִשְׁפְּטוּ בֵינֵינוּ, כלומר יענישו את מי שיפר את ההסכם [חזקוני]. לבן הזכיר את אלוהי נחור כדי להבטיח שאלוהי אברהם לא יעניש אותו, שהרי אינו מעובדיו. יעקב הצטער על נוסח זה, שכן ידע שה' מעניש את כולם, אך נמנע מלהעיר על כך כדי שלא לפגוע בכבודו של לבן [העמק דבר].
לגבי התוספת אֱלֹהֵי אֲבִיהֶם, הדעה הרווחת היא שלבן אמר זאת כדי לשכנע את יעקב להסכים לשיתוף, בטענה שתרח, אביהם המשותף של אברהם ונחור, עבד את אותה אלוהות [ספורנו, רבנו בחיי, מלבי"ם]. גישה אחרת גורסת כי מילים אלו אינן מדברי לבן, אלא זוהי הערת ביניים של משה רבנו, כותב התורה, המסביר שכל אחד מהם נשבע באלוהי אביו [שד"ל, ביאור יש"ר]. פירוש ייחודי נוסף מציע כי המילה "אביהם" אינה מלשון אב, אלא משורש א.ב.ה המורה על רצון, כלומר ה' שממלא את חפצם ורצונם של האבות [הכתב והקבלה].
מבחינה הלכתית של כתיבת ספרי תורה, בעוד ש"אלוהי אברהם" הוא שם קודש שאסור למוחקו, "אלוהי נחור" הוא שם חול. מעמדו של "אלוהי אביהם" שנוי במחלוקת: יש הסבורים שהוא חול לחלוטין מכיוון שתרח היה עובד אלילים [רש"י, רד"ק, מזרחי], ויש הסבורים שהוא משמש גם קודש וגם חול, שכן תרח חזר בתשובה בסוף ימיו [מנחת שי, ביאור יש"ר, נתינה לגר].
בתגובה לדברי לבן, וַיִּשָּׁבַע יַעֲקֹב בְּפַחַד אָבִיו יִצְחָק. יעקב סירב להשתתף בשבועה שמשתפת שם שמיים עם עבודה זרה [מלבי"ם, בכור שור]. הוא בחר להישבע דווקא באלוהי יצחק, משום שיצחק אינו בנו של תרח, ובכך ניתק את שבועתו מאלוהי נחור ותרח [ספורנו, ביאור יש"ר].
הביטוי בְּפַחַד זוכה למספר הסברים. הפירוש המרכזי הוא שזהו כינוי לה' עצמו, שאותו יצחק ירא וכיבד [חזקוני, מחוקקי יהודה]. רבים מזהים פחד זה באופן ספציפי עם החרדה והיראה הגדולה שחווה יצחק בעת עקידתו על המזבח [אבן עזרא, בכור שור, מחוקקי יהודה]. אחרים רואים בכך רמז למידת הדין הקשה, אזהרה ללבן שאם יבגוד - ייענש בחומרה [העמק דבר, הכתב והקבלה]. כיוון שונה מפרש שיעקב נשבע מתוך היראה והפחד שיש לו מפני אביו ומצוות כיבוד אב, שכן יצחק היה מזהיר את בניו להתרחק לחלוטין מנשיאת שבועות, ואף על פי כן, בגלל ההכרח, יעקב נשבע [מלבי"ם, פרדס יוסף]. לבסוף, יש המפרשים שיעקב הזכיר את פחד יצחק כדי להזכיר ללבן את החרדה שחרד יצחק כשגילה שיעקב לקח את הברכות, ללמד שאפילו צדיק גמור מרגיש חרדה כשמנסים להרע לו [חזקוני].