שני אנשים, המייצגים שתי תרבויות ותפיסות עולם שונות, עומדים לצד גל אבנים וחותמים על ברית שלום. למרות שהם ניצבים באותו מקום פיזי בדיוק, כל אחד מהם מעניק לאתר ההנצחה שם בשפת האם שלו, דבר המשקף את הפער הלשוני, הפסיכולוגי והרוחני העמוק ביניהם.
הפרשנים מסכימים כי משמעות שני השמות זהה לחלוטין: כל אחד מהם קרא למקום בשפתו שלו, מבלי לשנות את לשונו [ספורנו, רד"ק, בכור שור, ביאור שטיינזלץ]. לבן השתמש בארמית עתיקה וקרא למקום יְגַר שָׂהֲדוּתָא, ואילו יעקב השתמש בעברית וקרא לו גַּלְעֵד. המילה יגר משמעותה איסוף, אגירה או השלכה של אבנים ליצירת ערימה [העמק דבר, נתינה לגר, רד"ק], והמילה שהדותא משמעותה עדות [העמק דבר]. בהתאמה, השם גלעד מורכב מהמילים גל ועדות, כלומר גל המשמש כעדות להסכם [רש"י, ביאור יש"ר]. למרות שבשפה הארמית המילה עדות נכתבת לרוב באות סמ"ך (סהדותא), התורה בחרה לכתוב אותה כאן באות שי"ן שמאלית, שכן לשון התורה עומדת בפני עצמה ואינה כפופה בהכרח לכללי הכתיב הארמי הרגיל [מנחת שי].
מעבר להבדל הלשוני הפשוט, הפרשנים מזהים מניעים נסתרים מאחורי בחירת השמות. גישה אחת מציעה שיעקב סלד מהשם שבחר לבן, משום שבשפה הארמית לשורש של המילה שהדותא ישנה גם משמעות שלילית הקשורה לניאוף וזנות, ולכן יעקב הקפיד לבחור בביטוי עברי בעל שפה ברורה ונקייה [הכתב והקבלה]. גישה אחרת רואה בבחירת השפה ביטוי לעורמה מול תמימות: לבן פעל ברמאות ודיבר בכוונה בארמית, מתוך אמונה שמלאכי ה' אינם מבינים שפה זו. כך הוא קיווה שהמלאך, המשמש כעד לברית, לא יבין את העדות ולא יוכל להענישו אם יפר אותה. יעקב, לעומתו, פעל בתמימות ודיבר בלשון הקודש [פרדס יוסף].
מחלוקת מעניינת קיימת לגבי כוונת המילים ואופן הצבת האבנים. יש המבחינים בין החששות של שני הצדדים: לבן חשש שיעקב יפגע בבנותיו, וזהו חשש תמידי לעתיד הרחוק, ולכן הוא חיפש עדות קבועה לעולם (עדות). יעקב, מנגד, חשש רק מפגיעה מיידית של לבן באותו הרגע, ולכן נזקק לעד זמני בלבד (עד). לפי פירוש זה, כל אחד מהם העניק שם דווקא למצבה שהקים חברו, בהתאם לאינטרס של מי שהקים אותה [מלבי"ם]. בנוסף, נראה שלבן לא הבין היטב את דקויות השפה העברית, וחשב שיעקב מתכוון לכך שגל האבנים עצמו הוא העד החי, בעוד שיעקב התכוון רק לכך שהגל ישמש ככלי עזר לזיכרון העדות [העמק דבר]. מבחינה גיאוגרפית, האבנים של לבן ניצבו בצד המזרחי, בעוד המצבה של יעקב ניצבה בצד המערבי, כך שכל אחד פגש קודם את האתר שהקים חברו כאשר פנה לדרכו [רש"ר הירש].
שילובן של המילים הארמיות יגר שהדותא בתוך פסוקי התורה אינו מקרי, ויש לו השלכות הלכתיות ורוחניות. מכאן לומדים שאין להקל ראש בשפה הארמית (הנקראת גם לשון סורסי, על שם אזור סוריא וארם צובא), שכן ה' חלק לה כבוד ושילב אותה בתורה, בנביאים ובכתובים [הדר זקנים, תורה תמימה]. בשל קרבה וכבוד זה בין העברית לארמית, הן אינן נחשבות לשתי שפות זרות ומנותקות, ולכן ניתן לכתוב מסמכים הלכתיים, כמו גט, בשילוב של שתיהן. יתרה מכך, קדושתן של מילים אלו בתורה כה גדולה, עד שאם ספר תורה עולה באש בשבת, מותר להציל גם את החלקים הכתובים בארמית, והן נחשבות כחלק בלתי נפרד מכתבי הקודש המשפיעים על הלכות טומאה וטהרה [תורה תמימה].