יצא לכם פעם לעמוד ליד חבר, להסתכל בדיוק על אותו חפץ, אבל כל אחד מכם קרא לו בשם אחר לגמרי? זה בדיוק מה שקרה ליעקב ולבן. הם עמדו יחד ליד ערימת אבנים גדולה שהם אספו כדי לחתום על הסכם שלום ביניהם. ערימת האבנים נועדה להזכיר להם תמיד את ההבטחה שלהם, ממש כמו עֵד ששומר על ההסכם.
למרות שהם עמדו באותו מקום והסכימו על אותו דבר, כל אחד מהם דיבר בשפת האם שלו. לבן דיבר בשפה הארמית, וקרא למקום יְגַר שָׂהֲדוּתָא. המילה יגר בארמית פירושה ערימה של אבנים, והמילה שהדותא פירושה עדות.
יעקב דיבר בשפה שלנו, השפה העברית, ולכן הוא קרא למקום גַּלְעֵד. השם הזה מורכב מהמילה גל, שמשמעותה ערימה, ומהמילה עד.
בעצם, שני השמות אומרים בדיוק את אותו הדבר: גל של אבנים שמשמש כעדות להסכם. התורה בחרה לכתוב בפסוק גם את המילים של לבן בארמית וגם את המילים של יעקב בעברית, כדי ללמד אותנו שנותנים כבוד מיוחד לשפה הארמית, ושיש לה מקום חשוב וקדוש בתוך התורה שלנו.