יצא לכם פעם לעשות "שולם" עם חבר ולחפש דרך מיוחדת להראות שההבטחה שלכם באמת רצינית? בדיוק בשלב הזה נמצאים יעקב ולבן. הם מסיימים לערוך את הסכם השלום ביניהם, וערימת האבנים הגדולה שהם אספו מקבלת את התפקיד הרשמי שלה.
לבן, שבדרך כלל דיבר בשפה אחרת שנקראת ארמית, מחליט הפעם לדבר דווקא בשפה של יעקב, בעברית. הוא אומר ליעקב הַגַּל הַזֶּה עֵד בֵּינִי וּבֵינְךָ הַיּוֹם. הכוונה שלו היא שהחל מהיום הזה והלאה, ערימת האבנים הזו תשמש ממש כמו עֵד ששומר על ההסכם ומזכיר לשניהם שאסור להם לעבור את הגבול כדי להציק או להרע אחד לשני. בגלל ששניהם הסכימו על השם העברי, נאמר עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ גַּלְעֵד. המילים האלו הפכו לשם הרשמי והקבוע של המקום.
כדי להראות עד כמה ההסכם הזה חזק ורציני, ישנה מסורת שמספרת שהם הניחו חרב שלופה בתוך ערימת האבנים כסמל. המסר היה ברור: מי שישבור את ההבטחה, יעבור את הגבול וינסה לפגוע באחר, ייענש. כך ערימת האבנים הפכה מתזכורת פשוטה לסמל חזק של שלום ואחריות בין שני הצדדים.