יציאתו של יעקב מבית לבן אינה בריחה חפוזה של אדם המסתיר את עקבותיו, אלא מסע גלוי ומאורגן של משפחה גדולה על כל רכושה. התארגנות מורכבת זו לאריזה ולמסע התאפשרה רק בזכות היעדרותם הזמנית של לבן ובניו [ביאור שטיינזלץ]. בניגוד לדרך הרגילה של בורחים, הנוהגים למכור את בהמותיהם בסתר ולצרור את הכסף כדי לא לעורר חשד, יעקב בחר לנוע בגלוי עם כל רכושו העצום. הוא אף הצהיר בפומבי על כוונתו ללכת אל אביו, מה שגרם לרואים לחשוב שהוא עושה זאת בהסכמת לבן, ועל כן לא מיהרו להודיע לו על עזיבתו [מלבי"ם].
הכתוב מפרט באריכות את סוגי הרכוש שיעקב לקח עמו, וישנה הסכמה בקרב הפרשנים כי הכפילויות בפסוק באות להבחין בין מקורות הקניין השונים. המילה מִקְנֵהוּ מתייחסת לצאן החי שקיבל יעקב ישירות כשכר עבודתו אצל לבן, ואשר אותו רעה בעצמו [רד"ק, מזרחי, שפתי חכמים]. בעת עזיבתו, יעקב הקפיד לקחת אך ורק את הצאן הזה שניתוסף לו בשכרו, ואילו את צאנו של לבן השאיר מאחור בידי עבדי לבן. הקפדה זו על יושר היא שאפשרה לו מאוחר יותר, כשלבן השיג אותו, להזמין אותו לחפש ולזהות בביטחון מלא אם לקח דבר שאינו שלו [שד"ל].
לצד הצאן, מתואר גם רְכֻשׁוֹ אֲשֶׁר רָכָשׁ (פועל הנגזר משם העצם רכוש [אבן עזרא]). מונח זה כולל את שאר המטלטלין, כלי הבית, הכסף והזהב [מלבי"ם, מחוקקי יהודה, רש"ר הירש]. כדי להסביר כיצד הגיע לידיו רכוש כה רב ומגוון מעבר לצאן המסוים שסוכם עליו, מוסיף הכתוב את הביטוי מִקְנֵה קִנְיָנוֹ. רוב הפרשנים מסבירים כי מדובר בעבדים, שפחות, גמלים וחמורים שיעקב קנה באמצעות מכירת חלק מהצאן שהרוויח [רש"י, מזרחי, שפתי חכמים, ברכת אשר על התורה]. תוספת זו נועדה להדגיש שכל הרכוש הזה הושג ביגיע כפיו ובאמונה, כאילו שילם עליו בכסף מלא, שכן מקורו היחיד הוא ברכוש שהרוויח כדין [ביאור יש"ר, רש"ר הירש]. עם זאת, יש המעירים כי יעקב עצמו לא עסק בפועל במסחר ובמכירת הצאן כדי לקנות את אותם נכסים, אלא ביצע זאת באמצעות עבדים שקנה אשר שימשו עבורו כמתווכים מסחריים [העמק דבר].
סיומו של הפסוק, לָבוֹא אֶל יִצְחָק אָבִיו אַרְצָה כְּנָעַן, חושף את משאלת לבו העמוקה של יעקב. אף על פי שהאזהרה והציווי שקיבל מה' היו לשוב באופן כללי אל ארץ אבותיו, הכתוב מדגיש שגם ללא ציווי מפורש, נפשו נכספה באופן אישי לבית אביו ולארץ הקודש, והם שעמדו לנגד עיניו כמטרת המסע [העמק דבר].