תארו לעצמכם שמישהו שאתם מכירים פתאום עוזב רחוק בלי לומר מילה, וגיליתם את זה רק אחרי כמה ימים. איך הייתם מרגישים? זה בדיוק מה שקורה בפגישה המתוחה בין לבן ליעקב. לבן כועס מאוד על יעקב שעזב פתאום. הוא מרגיש שאיבד את מי שהביא לו הצלחה רבה, וממהר להאשים אותו. לבן זועק אל יעקב מֶה עָשִׂיתָ. הוא דורש לדעת למה יעקב ברח באמצע הלילה כאילו עשה משהו רע, וטוען שגם אם יעקב פחד שלבן לא יסכים, אסור היה לו להסתלק ככה בלי רשות.
לבן ממשיך ושואל למה יעקב עשה מעשה של וַתִּגְנֹב אֶת לְבָבִי. הכוונה כאן היא לא לגניבה רגילה של חפץ, אלא לפגיעה בלב וברגשות. לבן מאשים את יעקב שהסתיר את התוכניות שלו, ושגזל ממנו את האפשרות להיפרד כמו שצריך מהבנות ומהנכדים שלו ולברך אותם לשלום. בנוסף, לבן כועס ואומר וַתְּנַהֵג אֶת בְּנֹתַי כִּשְׁבֻיוֹת חָרֶב. הוא מאשים את יעקב שלקח את הבנות בלי כבוד, כאילו היו שבויות שנלקחו בכוח על ידי צבא חמוש.
אבל אם נחשוב על זה, יש בהאשמות האלה משהו מוזר. מצד אחד, יעקב ברח בסוד כמו אדם שמפחד שיתפסו אותו. מצד שני, הוא הלך בגלוי עם שיירה ענקית של אנשים וצאן. איך זה הגיוני? מתברר שזאת הייתה החוכמה הגדולה של יעקב. כדי לעכב את מי שינסה לרדוף אחריו, יעקב בחר ללכת בדרך המרכזית בראש מורם. כל מי שראה את השיירה הענקית שלו חשב שלבן בטוח הסכים לזה, הרי אדם שבורח לא צועד ככה בגלוי מול כולם. בזכות התחבולה החכמה הזו, אף אחד לא מיהר לספר ללבן שיעקב עזב, וכך יעקב הרוויח שלושה ימים שלמים של שקט לפני שלבן בכלל גילה שהוא איננו.