קרה לכם פעם שעבדתם קשה מאוד למען מטרה מסוימת, אבל מי שהבטיח לכם תמורה המשיך לשנות את הכללים ברגע האחרון כדי שלא תצליחו? זה בדיוק מה שחווה יעקב. אחרי תקופה ארוכה של עבודה קשה, הוא סוף סוף עומד מול לבן ואומר לו את כל מה שעל לבו.
יעקב מסכם ואומר זֶה לִּי עֶשְׂרִים שָׁנָה בְּבֵיתֶךָ. הוא מבהיר ללבן שהוא לא קיבל אצלו שום מתנת חינם, אלא שילם על הכל בעבודה קשה ומאומצת. הוא מזכיר לו שעבד אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה בִּשְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ. באותם ימים זה לא היה מקובל לעבוד כל כך הרבה שנים כדי להתחתן. למרות שלבן רימה אותו ונתן לו את לאה במקום את רחל, ובכך הכריח אותו לעבוד עוד שבע שנים שלמות, יעקב נשאר ישר והשלים את עבודתו בנאמנות.
לאחר מכן עבד יעקב וְשֵׁשׁ שָׁנִים בְּצֹאנֶךָ. ממש כמו עובד שמסיים חוזה של שש שנים והופך לאדם חופשי, כך גם יעקב היה רשאי ללכת לדרכו בסיום התקופה, ולכן הטענות של לבן על כך שיעקב עזב פתאום ממש לא צודקות.
על תקופת רעיית הצאן מוסיף יעקב ואומר וַתַּחֲלֵף אֶת מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים. המילה וַתַּחֲלֵף מסבירה שלבן לא החליף את סוג התשלום, אלא פשוט שינה שוב ושוב את תנאי ההסכם ביניהם. הביטוי עֲשֶׂרֶת מֹנִים מתאר מספר מדויק. מכיוון שהכבשים המליטו פעמיים בשנה, לבן ניצל כל המלטה כזאת במשך חמש שנים כדי לשנות את הכללים לרעתו של יעקב, וכך יצא שהוא שינה את ההסכם בדיוק עשר פעמים.
למרות כל הקושי והכעס המוצדק, יעקב מתנהג באצילות נפש. הוא בוחר לסכם את כל הרמאויות של לבן במילים ספורות בלבד ולא לפרט באריכות את כל המעשים הרעים שעשה לו, וכל זה רק כדי לשמור על כבודו של לבן ולא לבייש אותו ליד בנותיו והמשפחה שעמדו שם.