בראשית, פרק ל״א, פסוק כ״ז

לבן מעמת את יעקב ומציג את עזיבתו כמעשה של מרמה וסכלות, כשהוא שואל לָמָּה נַחְבֵּאתָ לִבְרֹחַ, כלומר מדוע הסתרת את כוונותיך ובחרת בדרך עקלקלה כשיכולת להשיג את מבוקשך בנעימות. הוא מטיח בו וַתִּגְנֹב אֹתִי, האשמה שעיקרה גניבת דעת ורמאות, אך היא מקפלת בתוכה גם חשד לגניבה פיזית של רכוש ואף תחושה שיעקב שאב ממנו בחשאי את כל הטוב הרוחני. לבן מציג את החלופה שהוחמצה וטוען וְלֹא הִגַּדְתָּ לִּי וָאֲשַׁלֵּחֲךָ בְּשִׂמְחָה וּבְשִׁרִים בְּתֹף וּבְכִנּוֹר, שכן היה נפרד ממנו בכבוד הראוי לכלות ואף שולח שרים ונכבדים ללוותו, כפי שרומזת המילה וּבְשִׁרִים הכתובה בכתיב חסר. עם זאת, הצהרה חגיגית זו משמשת את לבן דווקא כדי לחזק את החשד, בטענה שאדם שלוקח רק את שלו אורז במתינות ויוצא בשמחה, ומכאן שהבריחה החשאית מעידה על כוונת גניבה.