בראשית, פרק ל״א, פסוק ל״ה

רחל מבקשת מאביה אַל־יִחַר, כלומר שלא יכעס עליה או יביט בה בחשדנות, ומתנצלת על כך שאינה יכולה לָקוּם מִפָּנֶיךָ, התנצלות המלמדת על הכבוד העצום שרחשו בנות לאביהן. היא מנמקת את חולשתה בטענה כִּי־דֶרֶךְ נָשִׁים לִי, לשון נקייה למצב של נידות, אף שיש המפרשים זאת כרמז להיותה מעוברת. תחבולה זו הרחיקה את לבן ממנה, שכן בימי קדם נשים נידות בודדו לחלוטין מתוך פחד מטומאתן ונאסר עליהן לגעת בתרפים, ויש המציינים שרחל אף נמנעה משקר מוחלט משום שפסלי העבודה הזרה שתחתיה מטמאים בדומה לטומאת הנידה. בעקבות דבריה נמנע לבן מלהתקרב למקום מושבה, וַיְחַפֵּשׂ בשאר חלקי האוהל וְלֹא מָצָא אֶת־הַתְּרָפִים.