באשמורת הלילה, תחת איום המפגש הקרב עם עשו, מקבל יעקב החלטה דרמטית לשנות את מיקום המחנה שלו. התנועה החשאית בחשיכה נועדה לאפשר לו לברוח בדרך אחרת או להרחיק את משפחתו מסכנה פתאומית בטרם יעלה השחר [רשב"ם, חזקוני, קונטרס חיבה יתירה]. הכתוב מדגיש כי יעקב קם בַּלַּיְלָה הוּא, כלומר בעודו לילה, לאחר שישן מעט, מתוך חוסר מנוחה ודאגה עמוקה [רד"ק, רש"ר הירש].
כדי להגן על משפחתו, יעקב מתייצב מול מַעֲבַר יַבֹּק. הפרשנים מסבירים כי יבוק איננו שם של עיר, אלא שמו של נחל בעבר הירדן המזרחי, והמעבר הוא נקודה שבה המים רדודים ונוחים לחצייה [רש"י, מזרחי, שד"ל, נתינה לגר]. קריאה פשוטה של הפסוק מעוררת קושי כרונולוגי, שכן נכתב שיעקב לקח את משפחתו ואז עבר את הנחל. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שאין מוקדם ומאוחר בפעולות אלו: יעקב אסף את כולם על שפת הנחל, אך עבר את המים תחילה לבדו כדי לבדוק את עומקם ולנסות את בטיחות המעבר. משראה שהמקום בטוח, שב על עקבותיו, לקח את משפחתו והעביר אותם [רמב"ן, אבן עזרא, רד"ק, רבנו בחיי]. יש המוסיפים כי יעקב חזר שוב ושוב כדי להעביר את כל רכושו, ואף סיכן עצמו כדי לחזור עבור כלים קטנים שנשכחו, בין היתר מתוך זהירות שלא להשתמש בגשרים ציבוריים שיש בהם חשש גזל [מלבי"ם, חתם סופר, מחוקקי יהודה].
בסדר העברת המשפחה, הכתוב מציין אֶת שְׁתֵּי נָשָׁיו וְאֶת שְׁתֵּי שִׁפְחֹתָיו לפני הילדים. שינוי זה מסדר ההליכה הרגיל נובע מכך שהילדים חששו להיכנס למים תחילה ולכן הנשים קדמו להם [צאינה וראינה], או משום שיעקב חס על בניו יותר מאשר על נשיו. הוא הניח שאם עשו יתקוף, הנשים יהוו חיץ ראשוני ויפגעו קודם, בניגוד לבריחתו מלבן אז העמיד את הילדים בחזית מתוך הנחה שלבן יחוס על בנותיו [חזקוני, צאינה וראינה]. השימוש במילה שפחות כלפי בלהה וזלפה, אף שכבר היו נשואות ליעקב, נועד לשבח את מידת הענווה שלהן. למרות שעלו לגדולות והשתוו לרחל ולאה, הן לא התגאו והמשיכו לנהוג בכבוד ובשפלות רוח כאילו היו שפחות כמקדם, ואף סייעו בטורח העברת הילדים [הכתב והקבלה, העמק דבר].
הפסוק מונה במדויק אֶת אַחַד עָשָׂר יְלָדָיו, מספר המעורר את שאלת היעדרה של דינה. הפרשנים מוכיחים מתוך ניתוח הכתובים כי המספר אחד עשר מתייחס בוודאות לבנים הזכרים בלבד, שכן בנימין טרם נולד, ואילו דינה הוסתרה [לבוש האורה, דברי דוד, גור אריה]. יעקב, שחשש כי עשו ייתן בה את עיניו וייקח אותה לאישה, הכניס את דינה לתוך תיבה ונעל אותה בפניה. אף שכוונתו הייתה להגן על בתו, יעקב נענש על כך שמנע אותה מאחיו, ועונשו היה שדינה נפלה לבסוף בידי שכם בן חמור [רש"י, רד"ק].
פרשנים רבים דנים בשאלה מדוע נענש יעקב על פעולה טבעית של הגנה על בתו מפני אדם רשע. יש המסבירים כי יעקב נתבע על כך שלא שקל את האפשרות שדינה, בצדקותה, עשויה הייתה להחזיר את עשו למוטב [רש"י]. אחרים מחדדים כי העונש לא נבע מעצם ההסתרה, שהרי מותר לאדם להגן על בתו מתקלה, אלא מהמניע הפנימי: יעקב פעל מתוך חוסר רצון מוחלט שעשו יחזור בתשובה ויזכה בברכות, או משום שלא חש צער וכאב אמיתי על כך שהוא נאלץ למנוע מבתו את האפשרות להשפיע לטובה על דודה [ברטנורא, פרדס יוסף, ברכת אשר].