עמידתו של אדם מול סכנה קיומית מציפה לא פעם מתח עמוק בין אמונה איתנה לבין חרדה אנושית טבעית. שובו של יעקב לארץ כנען ומפגשו הצפוי עם עשו אחיו, המלווה בצבא של ארבע מאות איש, מעוררים בו תגובה רגשית עזה ופעולה אסטרטגית מיידית.
הפרשנים כולם תמהים כיצד ייתכן שיעקב נתקף בחרדה כה עזה, לאחר שה' הבטיח לו פעמיים שישמור עליו בדרכו. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שיעקב חשש "שמא יגרום החטא" ותתבטל ההבטחה האלוהית. החטאים מהם חשש היו היעדרותו הממושכת מארץ ישראל וביטול מצוות כיבוד אב ואם במשך עשרים השנים ששהה בבית לבן [דעת זקנים, ריב"א, הדר זקנים], בעוד עשו קיים מצווה זו בהידור [תורה תמימה]. גישה אחרת מסבירה שיעקב חשש כי עצם החנופה לעשו, בכך שקרא לו "עבדך יעקב", היא חטא שעלול להפיל אותו בידו [כלי יקר].
מעבר לחשש מחטא, יש המבארים כי יעקב ירא שמא ייאלץ להשתמש בזכויותיו הרוחניות כדי להינצל, ובכך ינוכו זכויות אלו מחשבונו בעולם הבא [כלי יקר, פרדס יוסף]. לעומתם, גישה פילוסופית ופסיכולוגית יותר גורסת כי הפחד לא נבע מחוסר אמונה, אלא מטבעו של החומר האנושי; הגבורה האמיתית אינה היעדר פחד, אלא השלטת השכל והביטחון בה' על פני החרדה הטבעית של הגוף [אברבנאל]. יתרה מכך, ה' הסיר זמנית מיעקב את תחושת העוצמה העל-טבעית שליוותה אותו, כדי שיפעל כאדם רגיל ויכין את עצמו בדרכי הטבע [ביאור יש"ר].
הכתוב כופל את תיאור מצבו הנפשי של יעקב: וַיִּירָא וכן וַיֵּצֶר לוֹ. מבחינה לשונית, הפועל וַיֵּצֶר נגזר מהשורש צ.ר.ר המבטא מועקה וצרה [רשב"ם], או מלשון צורה, המבטאת מצב שבו האדם חש כחומר ביד היוצר, נתון לחלוטין לשליטת נסיבות דוחקות ומאיימות [רש"ר הירש].
הפרשנים מסכימים כי הכפילות מצביעה על שתי חרדות שונות. הפירוש הקלאסי גורס כי וַיִּירָא מבטא את הפחד שמא ייהרג בידי עשו, ואילו וַיֵּצֶר לוֹ מבטא את המועקה המוסרית שמא ייאלץ הוא להרוג אחרים [רש"י, רד"ק, רבנו בחיי]. פרשנים רבים מעמיקים בדילמה זו: הרי מותר לאדם להרוג את מי שבא להורגו מתוך הגנה עצמית; אם כן, מדוע הצטער יעקב? התשובה הניתנת היא שיעקב לא חשש להרוג את עשו עצמו, אלא הצטער שמא ייאלץ להרוג את אנשיו של עשו, שאולי הגיעו בעל כורחם ואינם מתכוונים באמת להרע לו, אך בלהט הקרב ייפגעו [מזרחי, שפתי חכמים, משכיל לדוד]. לחלופין, יעקב הצטער על כך שאם יהרוג את עשו, יצחק אביו יכאב זאת מאוד ואף עלול לקלל את יעקב, שכן עשו נחשב בעיניו כאדם כשר [תנחומא, מזרחי, גור אריה].
גישות נוספות מציעות הבדלים אחרים בין שתי הלשונות: יעקב פחד שייהרג, והיה נתון בצער מההבנה שעצם יציאתו של עשו לקראתו מעידה כנראה שיצחק כבר מת, שכן עשו הבטיח להורגו רק לאחר מות אביהם [כלי יקר, תולדות יצחק]. דעה אחרת רואה במילה וַיֵּצֶר לוֹ ביטוי לחרטה של יעקב על עצם שליחת המלאכים והיוזמה לעורר את תשומת לבו של עשו מלכתחילה [העמק דבר, קונטרס חיבה יתירה].
מתוך החרדה, יעקב פונה לפעולה מעשית: וַיַּחַץ, פועל שמשמעותו חלוקה [אבן עזרא, רשב"ם]. הוא מחלק את העם והרכוש לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת. חלוקה זו נתפסת קודם כל כהוראה לדורות של דרך ארץ והתנהלות כלכלית נבונה – לעולם אל לאדם לרכז את כל הונו וממונו במקום אחד, כדי למזער סיכונים [רד"ק].
ברמה הטקטית והצבאית, החלוקה נועדה למטרות שונות: יש המפרשים כי מחנה אחד נועד להפגין שלום ואחווה, בעוד המחנה השני הוכן בחשאי למלחמה, תוך פיצול הכוחות כדי לתקוף משני אגפים [אור החיים, ביאור יש"ר]. אחרים מסבירים כי יעקב הפריד במכוון בין הרכוש לבין הנשים והילדים; הוא הניח את הרכוש בחזית כדי שעשו יתפתה לבזוז אותו ויתעכב, מה שייתן למחנה המשפחה זמן להימלט [אברבנאל]. תשומת לב מיוחדת ניתנת לכך שהכתוב מזכיר את חלוקת הצאן והבקר, אך אינו מזכיר במפורש את הילדים, דבר המלמד שיעקב שמר אותם קרוב אליו, מתוך ביטחון פנימי עמוק שה' לא יאפשר את הכחדת זרעו [העמק דבר].
במבט היסטורי רחב, פעולתו של יעקב נתפסת כמודל וכפועל דמיון לדורות עבור עם ישראל בגלותו. החלוקה לשני מחנות מסמלת את פיזורם של ישראל בין האומות; כאשר קהילה אחת נרדפת וסובלת תחת חרבו של "עשו", קהילה אחרת במקום אחר בעולם מצליחה לשרוד ולהוות פליטה, ובכך מובטח נצח ישראל [רש"ר הירש, נחלת יעקב].