עם תום מאבקו הלילי של יעקב עם המלאך, מפציע השחר ומאיר את דרכו, אך הוא נותר נושא בגופו את חותם הפגיעה. הפרשנים מציעים קריאות שונות לתיאור זריחת השמש ולמצבו הפיזי של יעקב באותה עת.
הגישה הפשטנית לביטוי וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ רואה בכך מטבע לשון שגור, המציין פשוט שהבוקר האיר כשיעקב הגיע לאותו מקום [רש"י, רד"ק, ביאור יש"ר]. מנגד, פרשנים אחרים מוצאים משמעות סמלית עמוקה בעיתוי הזריחה: עשרים שנה קודם לכן, כשיעקב יצא מארץ ישראל, השמש שקעה עליו בפתאומיות. כעת, עם שובו ארצה, השמש זורחת עליו מחדש, דבר המסמל את חשיבות ההימצאות בארץ ואת העובדה שיעקב חוזר אמנם פגוע, אך לא שבור [רש"ר הירש, ברכת אשר].
גישה מרכזית נוספת מתמקדת במילה "לו", ומפרשת שהשמש זרחה במיוחד עבורו ומוקדם מזמנה הרגיל, כדי לרפא בקרניה החמות את צלעתו, בדומה להבטחה לעתיד לבוא על שמש של צדקה שמרפא בכנפיה [רש"י, ספורנו, רד"ק, מזרחי, העמק דבר, צאינה וראינה]. לשאלה מדוע שישנה ה' את סדרי הטבע ויקדים את זריחת השמש רק בגלל צליעה, משיבים הפרשנים כי מאחר שהשמש מיהרה לשקוע עבור יעקב כשיצא מבאר שבע, הרי שאותן שעות אור "נלקחו" ממנו אז, וכעת השמש מיהרה לזרוח כדי להחזיר לו את אותן שעות ולרפאותו [רש"י, גור אריה, ברכת אשר, פרדס יוסף]. הסברים נוספים לזריחה המיוחדת הם שהאור נועד להגן עליו מסכנות הלילה [תורה תמימה], או לסנוור את עיניו כדי שיבין שהצלחתו מול עשו תלויה בה' ולא רק בהכנותיו הצבאיות [תולדות יצחק].
באשר לציון המקום פְּנוּאֵל, מתעוררת השאלה מדוע השתנה השם מ"פניאל" כפי שקרא לו יעקב בפסוקים הקודמים. יש המסבירים כי מבחינה לשונית מדובר באותו שם מאחר שאותיות אהו"י מתחלפות [ביאור יש"ר], או ש"פניאל" היה השם האישי שיעקב העניק למקום, בעוד ש"פנואל" הוא השם הכללי שבו השתמשו שאר בני האדם והתורה [אור החיים]. פירוש אחר מציע שהשינוי משקף תהליך פנימי: בתחילה היה יעקב נתון תחת הרושם הישיר של הפגישה ולכן אמר "פניאל" על שם שראה את פני המלאך, אך כשהתרחק מהמקום והפנים את גודל ההישרדות מול שרו של עשו, עבר ללשון נסתר "פנואל" [חומש קה"ת]. דעה נוספת גורסת ששם זה, המנוסח בלשון רבים, מבטא את ההבנה שלא רק יעקב גבר על המלאך, אלא גם המלאך גבר עליו מעט ופצע אותו, ומכאן אנו למדים שאין להתעמת עם אויבים מעבר לנדרש [העמק דבר].
בביאור המילים וְהוּא צֹלֵעַ עַל־יְרֵכוֹ – כלומר, פוסע ונשען על צדו האחד – עולות מספר הבנות. יש המפרשים שהצליעה מסבירה את העיכוב בזמנים: בגלל פציעתו יעקב הלך לאט ובקושי, ולכן לא הספיק לעבור את המקום עד שזרחה השמש [טור הארוך, ריב"א, בכור שור]. אחרים מסבירים שהצליעה הייתה קלה או מוסתרת בחושך, ורק כשהאיר היום יכלו הרואים להבחין בה [רשב"ם, טור הארוך, חזקוני, ביאור יש"ר].
מזווית אישית יותר, ייתכן שבמהלך הלילה, מתוך פחד וסערת רגשות, יעקב כלל לא הרגיש את מומו. רק כשהשמש זרחה ודעתו התיישבה עליו, הוא חש בכאב והבין שהוא צולע [רד"ק, ריב"א, הדר זקנים]. בתחילה הוא אף קיווה שהכאב נובע מקרירות הלילה, אך כשהשמש המרפאת זרחה והכאב לא חלף מיד, הבין שהפציעה ממשית [תולדות יצחק, העמק דבר]. עם זאת, פרשנים רבים מדגישים שיעקב היה צולע בדיוק ברגע שבו התחילה השמש לזרוח, אך מיד לאחר מכן קרני השמש ריפאו אותו לחלוטין [רש"י, ספורנו, מזרחי, שפתי חכמים, גור אריה]. לבסוף, יש הרואים בצליעה רמז לעתיד: הליכתו של הצולע נראית כהשתחוויה מתמדת, ורמזה ליעקב שניצחונו על עשו יבוא דווקא מתוך הכנעה ופיוס, ולא מתוך מאבק כוחני [תולדות יצחק].