פסוק זה חותם את סיפור מאבקו הלילי של יעקב עם המלאך, ומהווה גשר נדיר בין אירוע היסטורי פרטי לבין הלכה מעשית לדורות. מתוך פציעתו של אב האומה, נולדה מצווה המלווה את עם ישראל לתמיד.
המשמעות המילולית של המילים כַּף הַיָּרֵךְ מתארת את הבשר המעוגל המקיף את העצם, באזור מפרק הירך הנע בזמן הליכת האדם [רלב"ג, העמק דבר, תורה תמימה]. הביטוי גִּיד הַנָּשֶׁה מוסבר בשני אופנים עיקריים: הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמשמעות המילה היא קפיצה ותזוזה, שכן הגיד "נשה" וקפץ ממקומו בעת המאבק [רש"י, רד"ק, יש"ר]. מנגד, יש המפרשים את המילה מלשון חולשה, תשישות ושכחה, המבטאת את אובדן הכוח והשליטה באותו אבר [שד"ל, רש"ר הירש].
באשר לסיבה בגינה נאסרה האכילה, הפרשנים מציגים מניפה רחבה של גישות השוזרות זיכרון, חינוך ורוחניות:
הגישה הבולטת ביותר רואה באיסור אות זיכרון היסטורי ולאומי. ההימנעות מאכילת הגיד נועדה להזכיר את גבורתו של יעקב ואת הנס הגדול שניצל ממוות במאבקו עם המלאך [רשב"ם, ריב"א, בכור שור]. מעבר לזיכרון העבר, טמון כאן מסר עמוק לעתיד: המאבק הלילי מסמל את צרות הגלות שיסבלו ישראל מידי אומות העולם, והאיסור נועד להזכיר לדורות שכשם שהמלאך שייצג את עשיו לא יכל להשמיד את יעקב, כך עם ישראל לעולם לא יאבד ויזכה לגאולה [ספר החינוך, חומש קה"ת, רש"ר הירש].
לעומת זאת, גישה שונה רואה באיסור מעין קנס ועונש חינוכי. בני יעקב נהגו שלא כהוגן כאשר הניחו לאביהם להישאר לבדו בלילה ללא סיוע. בשל חוסר הליווי הזה הוא הותקף והוזק. לכן, האיסור התמידי נועד להזכיר להם ולדורות הבאים את חשיבות מצוות הלוויה והאחריות ההדדית, כדי שלא יתרשלו בה שוב [הטור הארוך, פענח רזא, חזקוני, הדר זקנים]. גישה נוספת, רגשית יותר, מסבירה שבני יעקב קיבלו על עצמם את האיסור מתוך כבוד לאביהם והזדהות עם כאבו, בדומה לאדם שנמנע מאכילת איבר מסוים בבעלי חיים משום שהוא עצמו סובל מכאב כרוני באותו איבר [רד"ק, דעת זקנים, ריב"א].
ברובד הפילוסופי והרוחני, הפרשנים מצביעים על כך שגיד הנשה מייצג את החומריות, היצר הרע והתאווה הבהמית. המלאך פגע דווקא שם, משום שזהו המקום הצרור בגשמיות שבו הצליח למצוא נקודת תורפה. התורה אסרה את אכילת הגיד כדי להרחיק את האדם ממידות בהמיות ואכזריות, ומאכילת דבר שאין בו טעם רוחני [אור החיים, מלבי"ם, שפתי כהן]. בנוסף, הגידים הקשים לעיכול מסמלים נושאים נסתרים ועמוקים. האיסור רומז לאדם שעליו להימנע מחקירה מוגזמת בסודות הבריאה שעלולה לבלבל את שכלו, ולהשאיר את העיסוק בנסתרות ליחידי סגולה [כלי יקר].
מבחינה היסטורית והלכתית, הפרשנים מתמודדים עם השאלה כיצד נכתב בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֜ל ונקבע ציווי עוד לפני שניתנה תורה. ההסבר המקובל הוא שאמנם בני יעקב החלו לנהוג באיסור זה מעצמם מיד לאחר המעשה, אך הציווי הרשמי והמחייב ניתן רק בהר סיני. משה רבנו שילב את ההלכה כאן, במקומה הטבעי בסיפור, כדי להסביר את מקורו וטעמו של האיסור [רד"ק, תורה תמימה, יש"ר, חזקוני]. למעשה, האיסור מן התורה הוא מדויק ומצומצם: הוא אינו חל על כל הגיד לכל אורכו, אלא אך ורק על החלק המונח עַל־כַּ֣ף הַיָּרֵ֔ךְ, בעוד שאר חלקי הגיד אסורים רק מדברי סופרים [רד"ק, תורה תמימה].