לקראת המפגש הגורלי עם אחיו לאחר עשרים שנות ניתוק ואיבה, יעקב מעצב בקפידה מסר דיפלומטי שנועד לפייס את עשו ולשכך את כעסו הישן. דרך בחירת מילים מדויקת, הוא מנסה להגדיר מחדש את מערכת היחסים ביניהם ולהסיר כל חשש מליבו של אחיו.
הפרשנים עומדים על הכפילות בפסוק, בו יעקב גם מצווה על השליחים לאמור, וגם מכתיב להם את הנוסח המדויק "כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב". המטרה בכך היא להבטיח שעשו ידע כי מילות ההכנעה הללו יצאו במפורש מפיו של יעקב, ולא יחשוב שמדובר בנימוס בעלמא של השליחים [אור החיים, רד"ק, אלשיך]. יעקב מקפיד לכנות את עשו "אדוני" ואת עצמו "עבד" גם כשהוא מדבר עם אנשיו שלו שלא בפני עשו, וזאת כדי לחנך ולהרגיל אותם לדבר אל אחיו בכבוד רב ובמורא [אבן עזרא, העמק דבר, הטור הארוך, שד"ל]. עם זאת, ישנה ביקורת פרשנית על הכנעה יתרה זו, ויש המציינים כי יעקב נענש היסטורית על כך שקרא לעשו "אדוני" שמונה פעמים במהלך פגישתם [דעת זקנים, חזקוני].
במוקד המסר עומדות המילים עִם לָבָן גַּרְתִּי. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שיעקב מבקש להוכיח לעשו שברכותיו של יצחק כלל לא התקיימו בו, ולכן אין סיבה לשנאה. יצחק בירך את יעקב "הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ", אך בפועל יעקב מעיד על עצמו שלא נעשה שר וחשוב, אלא נותר רק "גר" בארץ זרה [רש"י, כלי יקר, מלבי"ם, מזרחי, ביאור יש"ר]. בנוסף, יעקב מבהיר כי את רכושו צבר בעמל רב כפועל שכיר, ולא מתוך ירושת אביהם, כך שעשו אינו צריך לחשוש למעמדו או לנחלתו [רבנו בחיי, בכור שור].
אזכור השהות אצל לבן משרת מטרות נוספות. מצד אחד, זהו הסבר להיעדרותו הממושכת; יעקב מתנצל ומסביר כי היה משועבד לאחרים ולכן לא יכול היה לבוא ולדרוש בשלום אחיו קודם לכן [תולדות יצחק, חזקוני, ספורנו]. הוא אף מנסה לעורר את רחמיו של עשו כשהוא חולק עמו את התלאות שעבר תחת ידו של דודם [רש"ר הירש, בעלי ברית אברם]. מצד שני, יש בציון שמו של לבן רמז ואיום סמוי: אם יעקב הצליח לשרוד ולהתמודד עם נוכל מסוכן כלבן, על עשו להיזהר מלהילחם בו [אור החיים, הדר זקנים].
לגבי המילה וָאֵחַר, מבארים הפרשנים כי מדובר בפועל בגוף ראשון. האות אל"ף משמשת כתחלית המדבר, והיא באה במקום האל"ף השורשית החסרה של השורש א.ח.ר, כדי להקל על ההגייה [אבן עזרא, רשב"ם, שד"ל]. במשמעות הדברים, יעקב מסביר כי וָאֵחַר עַד עָתָּה משום שלא רצה לחזור בידיים ריקות בטרם צבר רכוש שיוכל להגיש כמנחה [בכור שור, העמק דבר]. מנגד, יש המפרשים כי יעקב מדגיש שעיכובו היה מרצון, כדי להוכיח לעשו שמעולם לא אץ לו לחזור הביתה במטרה להשתרר עליו ולממש את הברכות [הטור הארוך, ביאור יש"ר].