בשעה שיעקב ניצב בפני סכנה קיומית לקראת המפגש עם עשו אחיו, הוא פונה אל ה׳ בתפילה המשלבת פחד אנושי עמוק עם הישענות מוחלטת על ההבטחות האלוהיות וזכות אבותיו. פנייה זו אינה רק זעקה לעזרה, אלא מהווה אבטיפוס היסטורי למבנה התפילה היהודית. הפרשנים מציינים כי יעקב מקדים שבח והזכרת זכות אבות לבקשת צרכיו, ובכך התווה את הדרך לאנשי כנסת הגדולה שתיקנו על בסיס זה את מבנה תפילת העמידה [ספורנו, העמק דבר, ביאור יש"ר, צרור המור].
בתחילת דבריו אומר יעקב: אֱלֹהֵי אָבִי אַבְרָהָם וֵאלֹהֵי אָבִי יִצְחָק. פתיחה זו נועדה להזכיר את ההבטחה הראשונה שניתנה לו בצאתו מבאר שבע [רשב"ם, רד"ק, רש"י]. עצם הזכרת שמו של יצחק מעוררת שאלה, שכן בדרך כלל ה׳ אינו מייחד את שמו על צדיקים בעודם בחייהם. יש המסבירים כי יעקב פשוט מצטט במדויק את לשון ההבטחה האלוהית שניתנה לו בעבר [בכור שור, פענח רזא]. גישה אחרת מציעה כי בעוד שבעבר יעקב הזדהה יותר עם גבורתו של אברהם, כעת, מתוך חרדתו העמוקה מפני עשו, הוא מתחבר לתכונת הפחד שאפיינה את אביו, "פחד יצחק" [קונטרס חיבה יתירה].
מבחינה רעיונית וקבלית, בחירת השמות בפסוק אינה מקרית. יעקב פותח בשם "אלוהים", המייצג את מידת הדין והגבורה, ומסיים בשם הוויה (יְהֹוָה), המייצג את מידת הרחמים. יעקב חשש שמא חטאיו יגרמו לכך שישפט במידת הדין הקפדנית, ולכן שילב ומיזג את המידות השונות כדי לעורר עליו רחמים [רבנו בחיי, רקנאטי, רבינו חננאל].
לאחר מכן, יעקב עובר להזכיר את ההבטחה השנייה שניתנה לו בחרן: יְהֹוָה הָאֹמֵר אֵלַי שׁוּב לְאַרְצְךָ וּלְמוֹלַדְתְּךָ וְאֵיטִיבָה עִמָּךְ [רש"י, חזקוני]. מבחינה כתיב, המילה הָאֹמֵר נכתבת חסרה (ללא האות ו'), בעוד המילה וְאֵיטִיבָה נכתבת מלאה (עם שתי אותיות י') [מנחת שי].
הפרשנים עומדים על הפער שבין ההבטחה האלוהית המפורשת לבין הפחד שחש יעקב. מדוע יעקב כה חרד אם ה׳ הבטיח לו שייטיב עמו? הגישה המרכזית היא שיעקב ירא שמא חטאיו ביטלו את זכויותיו האישיות, ולכן הוא תולה את ביטחונו אך ורק בהבטחת ה׳ ובזכות אבותיו, שהן מוחלטות ואינן תלויות במעשיו [מלבי"ם, ביאור יש"ר, דברי דוד]. בנוסף, יעקב חושש משום שגם לעשו ישנה זכות אבות שעשויה לעמוד לו ולנטרל את ההגנה של יעקב [נחלת יעקב]. מעבר לכך, ההבטחה שניתנה ליעקב בחרן הייתה חלקית בלבד לעומת זו שניתנה לו בבית אל; היא כללה הבטחה להטבה אישית אך לא הבטיחה במפורש את קיום זרעו, ולכן חרדתו לשלום ילדיו נותרה בעינה [תולדות יצחק].
באשר לתוכן ההבטחה, יעקב משתמש במילה וְאֵיטִיבָה, למרות שבמקור ה׳ אמר לו "ואהיה עמך". יש שמבארים כי משמעות המילים זהה, שכן המקרא שומר על משמעות העניין ולא בהכרח על המילים המדויקות [רד"ק]. אחרים מדגישים כי יעקב הבין שההבטחה טומנת בחובה יותר מסתם נוכחות או שמירה על גופו, אלא הבטחה אקטיבית להטבה ולשמירה על משפחתו ורכושו [העמק דבר]. עצם הציווי לשוב לארץ האבות טומן בחובו הבטחה מובלעת לשמירה בדרך, שכן אם יעקב ימות במסעו, ההבטחה שה׳ יהיה עמו בארצו לא תוכל להתקיים [מזרחי, גור אריה, שפתי חכמים, יריעות שלמה].