בתום המאבק הלילי המסתורי, רגע לפני פרידתם, מתרחש דיאלוג קצר החושף את הפער בין עולמו של האדם לעולמם של הכוחות העליונים. הדיון נסוב סביב שאלת הזהות, המהות והכוח, ומסתיים בהכרה ובהשלמה.
כאשר יעקב פונה אל המלאך בבקשה הַגִּֽידָה־נָּ֣א שְׁמֶ֔ךָ, אין זו סקרנות גרידא. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהשם מורה על עצמותו, תכונתו ותפקידו של בעל השם. יעקב, שהבין כי מולו עומד מלאך, ביקש לעמוד על מהותו המדויקת של הכוח שניצב מולו, לברר אם מדובר בשרו של עשו המייצג איום ממשי, ולהבין מהי תכלית שליחותו בעולם [ספורנו, רד"ק, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. מאחר שיעקב ידע שאין למלאכים שם קבוע, בקשתו הייתה לדעת מהו שמו של המלאך באותו רגע ספציפי, כדי שיוכל להיעזר בו בעת צרה [אור החיים, העמק דבר]. מנגד, יש המפרשים את השאלה כנובעת מהדינמיקה האנושית של המאבק: דרכו של המנצח היא לשאול לשם המנוצח כדי לפרסם את גבורתו ולהשתבח בניצחונו [בכור שור, הדר זקנים, פענח רזא], או כנימוס מקובל של עוברי אורח הנפרדים זה מזה מתוך אהבה ורעות [חזקוני].
תשובת המלאך לָ֥מָּה זֶּ֖ה תִּשְׁאַ֣ל לִשְׁמִ֑י נושאת בחובה מספר רבדים. הפרשנים מסכימים כי למלאכים אין שם קבוע, וזהותם משתנה תדיר בהתאם למשימה ולשליחות המוטלת עליהם באותה עת. לכן, ידיעת השם כעת היא חסרת תועלת לעתיד. מעבר לכך, המלאך מבהיר ליעקב כי אין לו כל כוח עצמאי להיענות לתפילות או להושיע מצרה, שכן היכולת כולה נתונה לה' לבדו [רמב"ן, הטור הארוך, ביאור יש"ר]. פרשנים אחרים מזהים בתשובת המלאך ניסיון הסתרה מכוון: המלאכים נמנעים מגילוי שמם מתוך ענווה, כדי שלא ייוחס להם הכבוד על עשיית נסים השייך לה' בלבד, וכן מחשש שבני אדם ישתמשו בשמותיהם כדי להשביע אותם ולכפות עליהם פעולות מאגיות [רבנו בחיי, חזקוני, צאינה וראינה]. בהמשך לגישה הרואה בשיח זה סיום של קרב, המלאך מסרב לגלות את שמו משום שהוא הצד המנוצח, וגילוי זהותו יסב לו בושה וקלון [רבנו בחיי, בכור שור].
הפסוק נחתם במילים וַיְבָ֥רֶךְ אֹת֖וֹ שָֽׁם. במקום לחשוף את שמו, המלאך מעניק ליעקב ברכת פרידה, כדרך הנפטרים מלפני שרים [הכתב והקבלה], ומתוך הודאה על שחרורו והשלמה עמו [העמק דבר, בכור שור]. תוכן הברכה, על פי רוב הפרשנים, הוא הודאה והסכמה על הברכות שקיבל יעקב מיצחק אביו, נוסף על הברכה שבה שינה את שמו לישראל. הדגשת המילה שָֽׁם מלמדת על התעקשותו של יעקב: הוא סירב להמתין להזדמנות עתידית בבית אל, ואילץ את המלאך לאשר את הברכות בו במקום, בעל כורחו [רמב"ן, הטור הארוך, ביאור יש"ר]. מנקודת מבט רעיונית נוספת, הברכה שניתנה שָֽׁם רומזת לכך שההכרה והברכה המיועדות ליעקב ולזרעו אינן נובעות מהתמזגות באומות העולם, אלא קשורות בקשר הדוק וייחודי לייעודו הרוחני של עם ישראל בתוך גבולותיה של ארץ ישראל [רש"ר הירש].