באישון לילה, תחת איום המפגש הקרב עם עשו, מנהל יעקב מבצע לוגיסטי מורכב של העברת משפחתו ורכושו מעבר למכשול המים. מהותו של הַנָּחַל אינה ברורה לחלוטין, ויש הסבורים כי מדובר בנהר זורם או בעמק יבש [בכור שור]. עם זאת, מסורת אחת מצביעה על התערבות נסית, ולפיה מי מעבר היבוק נבקעו עבור יעקב והוא עבר בהם בחרבה, בדומה לקריעת ים סוף [קיצור בעל הטורים].
המילים וַיִּקָּחֵם וַיַּעֲבִרֵם מתארות מעורבות אישית ופיזית של יעקב במעבר. תחילה הוא חצה בעצמו כדי לנסות את המים, ולאחר מכן שב אל הגדה כדי להעביר את בני משפחתו בזה אחר זה: את מי שהיה זקוק לכך נשא על כתפיו, ואת האחרים הוביל בידו [רד"ק]. בשל גודל המחנה והבדלי הגילים, פעולה זו דרשה ממנו לחצות את הנחל הלוך ושוב מספר פעמים [ביאור שטיינזלץ]. מנגד, גישה שונה מציעה שיעקב העביר תחילה את בניו הבוגרים והחזקים, כדי שיסייעו לו לאחר מכן במלאכת העברת הרכוש הכבד [העמק דבר, ספורנו].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים מתארת את אופן ההעברה באופן ציורי, ולפיה יעקב "עשה עצמו כגשר". במקום להתהלך הלוך ושוב עם המשאות, הוא נעמד באמצע המעבר בתוך המים, נטל את האנשים והחפצים מגדה אחת והניחם בגדה השנייה [רש"י, דברי דוד, לבוש האורה, מזרחי]. פרשנים רבים מסבירים כי הדבר נלמד מהשימוש בפועל "ויעבר" המעיד על העברה של חפצים מאדם עומד, ולא על אדם שחוצה את הנחל כשהמשא עליו [גור אריה, משכיל לדוד, שפתי חכמים]. מעבר ליעילות הפיזית, יש מי שמסביר כי יעקב בחר לשמש כגשר אנושי ולא להשתמש בגשרים קיימים, מתוך חשש שמא העצים שמהם נבנו הגשרים הציבוריים נלקחו בגזל, שכן הצדיקים מתרחקים מכל ספק של גניבה [חתם סופר].
לבסוף, הפסוק מציין כי יעקב העביר אֶת אֲשֶׁר לוֹ, כלומר את הבהמות, העבדים והמטלטלין [רש"י, רד"ק, בכור שור]. לאחר שהעביר את הכול, חזר יעקב לבדו אל הגדה כדי לוודא שלא נשכח דבר, אפילו פכים קטנים ופשוטים. התעקשות זו על רכוש פעוט מוסברת בשני רבדים עיקריים. במישור המוסרי, הצדיקים חסים על ממונם ומצמצמים בהוצאותיהם דווקא משום שאינם פושטים ידם בגזל; כל רכושם הושג ביושר ובעמל, ולכן הוא יקר להם והם אינם מזלזלים בו [רד"ק, ברכת אשר]. במישור הרוחני, הבעלות על חפץ מעידה על קשר נשמתי בין האדם לבין ניצוצות הקדושה החבויים באותו חפץ. הצדיקים מייקרים את רכושם משום שהם מזהים בו ייעוד אלוהי, ועל ידי שימוש בחפצים אלו למטרות קדושה, הם מבררים ומעלים את הניצוצות הטמונים בהם [חומש קה"ת בשם הבעל שם טוב].