יצא לכם פעם לקבל מתנה כל כך גדולה ומשמחת, עד שהרגשתם שאתם אולי אפילו לא ראויים לה? זה בדיוק מה שמרגיש יעקב ברגעים המותחים שלפני הפגישה עם אחיו עשו. הוא עוצר לרגע, מסתכל על כל מה שעבר בחיים, ובמקום להתגאות בהצלחה ובעושר שלו, הוא מתמלא בענווה. הוא פונה אל ה' ואומר קָטֹנְתִּי, כלומר, אני מרגיש קטן. יעקב מרגיש שהוא לא באמת ראוי לכל השפע והטוב שהוענקו לו, וככל שהוא מקבל יותר מה', כך הוא מרגיש צנוע יותר.
יעקב מודה לה' על שני דברים שונים: על הַחֲסָדִים, שהם כל הדברים הטובים והרכוש שה' נתן לו כהפתעה ומעבר למה שמגיע לו, ועל הָאֱמֶת, שזו העובדה שה' קיים באמת את כל מה שהבטיח לו ושמר עליו לאורך כל הדרך.
כדי להסביר עד כמה הוא אסיר תודה, יעקב נזכר מאיפה הוא התחיל ואומר כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה. הוא זוכר שפעם, כשהוא ברח מהבית, לא היה לו כלום. לא היה לו כסף או זהב, אלא רק מקל הליכה פשוט ביד כדי להגן על עצמו מחיות. אבל עכשיו, הוא ממשיך ואומר וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנֽוֹת. בזמן לא ארוך, ה' עזר לו להפוך לאדם בעל משפחה גדולה ורכוש רב כל כך, עד שהוא חילק אותם לשתי קבוצות עצומות לקראת המפגש.
יעקב מלמד אותנו סוד חשוב: דווקא בזמנים שטוב לנו ויש לנו שפע, כדאי לזכור את הימים שבהם היה לנו פחות. כך הלב שלנו תמיד יישאר מלא בהכרת תודה.