לאחר פרידתו מעשיו, מגיע יעקב לאזור בעבר הירדן, מחוץ לגבולות כנען, למקום שטרם היה בו יישוב קבע. שם הוא מחליט לחנות ולהקים מבנים עבור משפחתו ורכושו, וזוהי הפעם הראשונה שבה הוא בונה לעצמו בית משלו, מתוך בחירה שלא להתארח בבתי אחרים [רש"ר הירש, ביאור יש"ר, ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים מציעים מספר הסברים למניעיו של יעקב בבניית המבנים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמקום היה שומם ולכן יעקב נאלץ להקים בָּיִת למגורי משפחתו. עם זאת, יש הסבורים כי הבית שבנה לא היה רק למגורים שגרתיים, אלא מבצר מוגן ומגדל עוז, משום שיעקב עדיין חשש מפני עשיו וביקש להגן על עצמו במקרה של התקפה פתאומית [רמב"ן, הטור הארוך, צרור המור, ברטנורא].
באשר למשך שהותו של יעקב במקום, בעוד שפשט הכתוב עשוי לרמז כי הבית והסוכות נבנו באותו הזמן [מזרחי], גישה פרשנית נרחבת קובעת כי יעקב שהה שם שמונה עשר חודשים. חישוב זה נלמד מכך שהכתוב מזכיר סֻכֹּת פעמיים, ובָּיִת פעם אחת. מכאן מסיקים כי יעקב ישב בסוכות במהלך שתי עונות קיץ, ובבית חזק במהלך עונת הגשמים של חורף אחד [רש"י, רד"ק, שפתי חכמים, ברטנורא].
ביחס לצלע הפסוק וּלְמִקְנֵהוּ עָשָׂה סֻכֹּת, מתעוררת השאלה מדוע נעשה שימוש במילה "סוכות", שכן מבנים לצאן ובקר נקראים לרוב במקרא "גדרות" או "רפתות". בשל כך, יש המפרשים כי הסוכות עצמן נבנו למעשה עבור בני האדם לימות הקיץ, והמילה וּלְמִקְנֵהוּ פירושה "בגלל מקנהו" – כלומר, התעכבותו הארוכה של יעקב בדרך והצורך להקים סוכות נבעו מהצורך להעניק מנוחה לצאן ולבקר שצעדו עמו [העמק דבר, תורה תמימה, ברכת אשר].
מדוע בחר יעקב לקרוא למקום סֻכּוֹת על שם המבנים של הבהמות, ולא קרא לו על שם הבית שבנה לעצמו? גישה אחת מסבירה כי בניית בית למגורי אדם היא פעולה שגרתית ומוכרת, אך בניית מחסה ומסתור המיועדים במיוחד לבהמות הייתה מעשה חדשני וחסר תקדים. יעקב הפגין בכך חמלה רבה ודאגה למניעת צער בעלי חיים, ועל שם החידוש המוסרי הזה נקרא המקום כולו [אור החיים, פני דוד].
לצד ההסברים המעשיים, פרשנים רבים רואים בפסוק זה אלגוריה עמוקה ליחס הראוי שבין חומר לרוח. הכתוב מדגיש כי יעקב בנה לוֹ – לעצמו ולנפשו – בָּיִת קבוע, המסמל את חיי הרוח, התורה והעולם הבא שהם העיקר ונועדו להישאר. לעומת זאת, וּלְמִקְנֵהוּ, עבור רכושו וקנייני העולם הזה, הוא עשה רק סֻכֹּת ארעיות. בכך לימד יעקב כי על האדם להתייחס לצרכיו הרוחניים ולעבודת ה׳ כאל דירת קבע, ולראות בעושר הגשמי ובנכסי העולם הזה עניין טפל וזמני בלבד, ממש כסוכה חולפת [מלבי"ם, נחל קדומים, צרור המור, פרדס יוסף, חומש קה"ת].