המפגש המתוח בין האחים מסתיים בריקוד דיפלומטי עדין. יעקב מבקש להיפרד מעשו בדרכי שלום, ותוך הפגנת כבוד רב הוא מתחמק באלגנטיות מהצעתו של עשו ללוותו במסעו, מתוך צורך קיומי להגן על משפחתו ולשמור על מרחק בטוח.
באומרו יַעֲבׇר־נָא אֲדֹנִי לִפְנֵי עַבְדּוֹ, יעקב מבקש מעשו שלא יעכב את מסעו ולא יאריך את דרכו עבורו, אלא יתקדם לעיר ממשלתו בקצב שלו [רש"י, מזרחי]. לעומתו, וַאֲנִי אֶתְנָהֲלָה משמעו שאנהיג את חלשי המחנה [מלבי"ם]. התוספת של האות ה"א בסוף המילה מצביעה על כך שיעקב עושה זאת בלב טוב ובנפש חפצה, ואינו רואה בהנהגת משפחתו טורח [הכתב והקבלה]. הוא מתכנן ללכת לְאִטִּי, כלומר בנחת ובקצב איטי שמתאים לו [אבן עזרא, רש"י].
את קצב ההליכה האיטי הוא תולה בשני גורמים: לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה – המילה "מלאכה" מתייחסת כאן למקנה ולצאן, שכן הם רכושו של הרועה ועיקר עבודתו [רד"ק, שד"ל]. יעקב מסביר שעליו להתקדם לפי כושר ההליכה של הבהמות הזקוקות לזמן מרעה, וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים הזקוקים לזמן אכילה ומנוחה [רש"י, מלבי"ם]. מעבר לאילוץ הפיזי, יעקב רומז שכל עוד הוא טרוד במלאכת השוחקת של שמירת הצאן וגידול הילדים, אין הוא פנוי וראוי לקבל גינוני כבוד מעשו [העמק דבר].
סיום הפסוק, עַד אֲשֶׁר־אָבֹא אֶל־אֲדֹנִי שֵׂעִירָה, עורר דיון רחב בקרב הפרשנים, שכן בפועל יעקב מעולם לא הלך לשעיר. רוב הפרשנים מסכימים כי יעקב כלל לא התכוון להגיע לשם, מכיוון שעדיין לא בטח בעשו [שד"ל, רבנו בחיי]. במקום זאת, הוא נקט בתכסיס של "הרחבת הדרך", אסטרטגיית הגנה שבה אדם מצהיר על יעד רחוק יותר מכוונתו האמיתית. כך, אם הצד השני זומם להרע לו, הוא ימתין ביעד הרחוק, ובכך יתאפשר ליעקב זמן לחמוק בשלום למקום אחר [רש"י, תורה תמימה, ברכת אשר על התורה]. יש שפירשו כי דבריו נאמרו מתוך נימוס בלבד ועל תנאי, כלומר שאם וכאשר יבוא לשעיר, זה ייעשה בקצב שלו [ביאור יש"ר], או שהתכוון לבקרו רק לאחר שיסיים ליישב את משפחתו וצאנו במקום מנוחתם [חזקוני].
מנגד, הגישה המרכזית במדרשי חז"ל ובקרב פרשנים רבים היא שדברי יעקב היו למעשה נבואה לעתיד הרחוק. ההבטחה להגיע לשעיר תתממש רק בימות המשיח, כפי שנאמר בספר עובדיה: "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו" [רמב"ן, רש"י, רבנו בחיי]. ברובד האלגורי, הפסוק מקפל בתוכו את חלוקת ההיסטוריה כולה: יעקב אומר לעשו לקחת את חלקו בעולם הזה תחילה וללכת לפניו, בעוד שעם ישראל יתנהל לאיטו ויסבול את תלאות הגלות הארוכה, עד לגאולה השלמה שבה יבואו לשעיר [פענח רזא, צאינה וראינה].