יעקב מבקש לדחות בדיפלומטיות את הצעתו של עשו להצטרף אליו למסע. מתוך חשש שמא עשו יהפוך שוב לאויב בדרך, יעקב מחפש תחבולה להיפרד ממנו בשלום [ביאור יש"ר]. הוא מבהיר כי קצב ההליכה של משפחתו ועדריו אינו יכול בשום אופן להתחרות בקצב המהיר של מחנה צבאי [ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם], ולכן הוא מפרט את המגבלות הפיזיות של מחנהו.
יעקב פותח בטענה כִּי הַיְלָדִים רַכִּים. הפרשנים מסכימים כי הילדים צעירים מאוד, כאשר הגדול שבהם, ראובן, הוא רק כבן שתים עשרה או שלוש עשרה [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ, ביאור יש"ר]. בגיל כזה הם עלולים להתעייף במהירות ולסרב להמשיך ללכת [רמב"ן]. מנגד, גישה פרשנית ייחודית מציעה כי המילה ילדים מתייחסת כאן דווקא לוולדות של הצאן, שכן בניו ונשיו של יעקב רכבו בבטחה על הגמלים ולכן המסע לא הקשה עליהם [חזקוני].
לאחר מכן יעקב מתאר את מצב הבהמות: וְהַצֹּאן וְהַבָּקָר עָלוֹת. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה עלות מתארת בהמות מעוברות, מניקות או כאלו שמגדלות את עולליהן [רש"י, רד"ק, אבן עזרא, בכור שור]. בהמות אלו אינן משמשות לעבודה או לשחיטה, אלא מיועדות לגידול ולהרחבת העדר, ולכן הן דורשות טיפול איטי ועדין כדי להבטיח את התפתחותן התקינה [רש"ר הירש].
המילה עָלָי מתפרשת על ידי רוב המקורות כביטוי של אחריות: מוטל עליי לטפל בהן ולנהל אותן לאט ובזהירות [רש"י, ספורנו, מזרחי], ויש הרואים בכך גם משחק מילים לשוני עם המילה "עלות" [בכור שור]. לעומת זאת, ישנה גישה לשונית השוללת פירוש זה וטוענת כי המילה "עלי" היא למעשה צורת רבים של המילה "עולל" (תינוק), כלומר הבהמות מניקות את העוללים שלהן [הכתב והקבלה].
יעקב ממשיך ומסביר את הסכנה: וּדְפָקוּם יוֹם אֶחָד. השורש ד-פ-ק משמעותו דחיפה בכוח, הלחצה וזירוז מעבר לקצב הטבעי [שד"ל, רש"י, בכור שור]. יעקב חושש שאם הרועים יאלצו לזרז את הבהמות אפילו ליום אחד בלבד, מתוך כבוד לעשו וכדי לא לעכב אותו בדרכו, התוצאה תהיה הרסנית [ספורנו, רד"ק]. הסבר מקורי אחר קושר זאת לשמירת השבת של יעקב: אם היו הולכים יחד, יעקב היה שובת ביום השבת, וביום ראשון היה נאלץ לזרז את הצאן ולגמוא מרחק של יומיים ביום אחד כדי להדביק את הפער מעשו [פרדס יוסף].
התוצאה של זירוז כזה תהיה וָמֵתוּ כָּל הַצֹּאן. יעקב תולה את סכנת המוות דווקא בצאן משום שהן הבהמות החלשות ביותר. אם ידחקו בהן, הן ימותו מיד, וגם מנוחה לאחר מכן כבר לא תועיל להן [העמק דבר, מחוקקי יהודה]. הבקר, לעומת זאת, חזק יותר; הוא אמנם יינזק מן המאמץ, אך לא ימות [רמב"ן, שד"ל]. הפרשנים מדגישים כי יעקב נמנע במכוון מלומר "ומתו כולם" מתוך חמלה. הוא לא רצה להוציא מפיו קללת מוות על ילדיו או על הבקר, ולכן צמצם את האמירה לצאן בלבד [רמב"ן, הטור הארוך, ביאור יש"ר].