עם חזרתו של יעקב לארץ כנען, הוא מבקש לבסס בה אחיזה של קבע ולהפוך מנווד לבעל קרקע. הכתוב מציין כי יעקב וַיִּקֶן אֶת חֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר נָטָה שָׁם אָהֳלוֹ, כאשר סדר הפעולות מעיד שקודם נטה את אוהלו ורק לאחר מכן רכש את המקום [שד"ל]. הפרשנים מציעים מספר מניעים לרכישה זו. גישה מרכזית מסבירה שיעקב רצה להציב במקום מזבח לה', והקפיד לעשות זאת רק על אדמה שנמצאת בבעלותו המלאה, כדי שלא להקריב חינם או לעבוד את ה' על אדמת נכר, בדומה לאופן שבו נהג דוד המלך כשקנה את גורן ארוונה [כלי יקר, ספורנו, הכתב והקבלה]. מניע נוסף קשור למציאות המקומית: מאחר שהאזור היה מיושב, יעקב הבין שאין זה ראוי להתיישב בשטח שאינו שלו [ביאור שטיינזלץ], ויש אף מי שמדגיש כי בני המקום התאפיינו ברשעות ולא אפשרו לו לחנות אפילו מחוץ לעיר ללא תשלום מלא, בניגוד להכנסת האורחים שחוו אברהם ויצחק ממלכים אחרים [ביאור יש"ר].
מעשה הקניין מבטא מעלה גדולה של אחיזה בארץ ישראל, שמי שיש לו בה חלק נחשב כמי שיש לו חלק בעולם הבא [אבן עזרא]. הרכישה הוכיחה את כוונתו של יעקב להשתקע במקום ולא רק לשהות בו באופן זמני [מלבי"ם, פרדס יוסף]. לימים, חלקה זו הפכה למקום קבורתו של יוסף, ובזכות קנייה זו נמנה המקום כאחד משלושה מקומות בארץ ישראל – יחד עם מערת המכפלה והר הבית – שאומות העולם אינן יכולות לטעון שישראל גזלו אותם, שכן הם נקנו בכסף מלא [פרדס יוסף, מחוקקי יהודה, ברכת אשר]. עם זאת, יש המעירים כי עצם ההתעכבות של יעקב והשתקעותו בשכם במקום לשוב מיד לבית אביו, הובילה בסופו של דבר לענישה [ברכת אשר].
הקנייה התבצעה מִיַּד בְּנֵי חֲמוֹר, ולא מידי חמור עצמו, ייתכן משום שהחלקה הייתה בבעלות הבנים [רד"ק]. חמור מכונה בפסוק אֲבִי שְׁכֶם משום ששכם היה בנו הנכבד והמפורסם ביותר [רד"ק, ביאור יש"ר].
התשלום עבור החלקה ניתן בְּמֵאָה קְשִׂיטָה. המילה "קשיטה" נדירה במקרא, והפרשנים נחלקו בביאורה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בסוג של מטבע כסף, ככל הנראה מטבע קטן המכונה "מעה" [רשב"ם, רד"ק, רש"י, רלב"ג, תורה תמימה, ביאור יש"ר]. חיזוק לכך מובא מדברי רבי עקיבא, שהעיד כי במדינות הים עדיין נהגו לקרוא למטבע בשם זה [רש"י, רד"ק, תורה תמימה, בכור שור]. יש הסבורים ששורש המילה מעיד על משקל מדויק, שלם ונטול פגמים [שד"ל]. בעוד שחלק מהפרשנים סבורים כי מדובר בסכום מועט [רלב"ג], אחרים טוענים כי זהו סכום נכבד המעיד על רצינות כוונותיו של יעקב [מלבי"ם].
מנגד, מסורת תרגום עתיקה מפרשת את המילה "קשיטה" ככבשים או טלאים [רד"ק, שד"ל, נתינה לגר, בכור שור, ביאור שטיינזלץ]. כדי לגשר על הפער בין הפירושים, יש המציעים כי המטבעות הקדומים נקראו כך משום שהוטבעה עליהם צורה של כבש או עז, או לחלופין שאלו היו מטבעות עתיקים שעשויים מעורות של בעלי חיים, וכך המילה משלבת בתוכה הן את משמעות המטבע והן את משמעות הצאן [נתינה לגר, אם למקרא].