מפגשם הדרמטי של האחים מגיע לשיאו בשלב הענקת המנחה. יעקב מנסה לפייס את אחיו ולהפוך את המתיחות לרגע של שלווה, תוך שהוא בורר את מילותיו בקפידה כדי לשכנע את עשו לקבל את מתנתו.
יעקב פונה לעשו ואומר קַח־נָא אֶת־בִּרְכָתִי. הפרשנים מסבירים כי המילה ברכה כאן משמעותה מנחה ומתנה [רד"ק, שד"ל, ביאור יש"ר]. בחירת המילה אינה מקרית; מתנה שאדם שולח מרצונו החופשי מתוך השפע שהעניק לו ה' נקראת "ברכה", בניגוד למס חובה הניתן למלך [רמב"ן, הטור הארוך]. בנוסף, מנחה המוענקת בעת פגישה לאחר זמן רב משמשת כמעין שאלת שלום וביטוי לאהבה ורעות [רש"י, שד"ל, מזרחי, גור אריה, ברכת אשר]. יש הסבורים כי יעקב בחר במילה זו משום שהמתנה עצמה נושאת בחובה סגולה לברכה [מלבי"ם], או כדי לאחל שהעדרים יפרו וירבו [הכתב והקבלה]. שינוי הלשון מדבריו הקודמים של יעקב, שבהם כינה את המתנה "מנחתי", מסמל מעבר מדיבור של עבד לאדונו לדיבור של אח אל אחיו [העמק דבר].
יעקב ממשיך ומנמק מדוע על עשו לקחת את המתנה אֲשֶׁר הֻבָאת לָךְ. הנימוק הפשוט הוא שהמתנה כבר הובאה עד אליו על ידי העבדים, ומאחר שכבר הגיעה ליעדה, יהיה זה גנאי להשיבה ויעקב לא יסכים לקחתה בחזרה [רד"ק, העמק דבר, הדר זקנים, ביאור יש"ר]. גישה נוספת מדגישה את מאמצו של יעקב: יעקב רומז לעשו שהוא עצמו טרח ויגע רבות כדי להביא את השפע הזה לידיו של עשו, בעוד עשו מקבל אותו ללא כל מאמץ, ולכן מן הראוי שיקבלו [רש"י, מזרחי, שפתי חכמים, גור אריה]. טרחה זו מוכיחה לעשו שיעקב מעניק את המתנה בשמחה ובלב שלם [דברי דוד]. כמו כן, ההדגשה על דבר ממשי שהובא בידיים נועדה להבהיר שיעקב מעניק לעשו רכוש חומרי בלבד, ולא מוותר על הברכות הרוחניות שקיבל מיצחק [רא"ש].
יעקב תולה את עושרו בחסד אלוהי ואומר כִּי־חַנַּנִי אֱלֹהִים. מבחינה דקדוקית, האות נו"ן במילה "חנני" מודגשת כדי לפצות על אות חסרה, ומשמעותה שה' חנן אותו והעניק לו מתנת חינם [רש"י, רשב"ם]. בכך יעקב מודה שה' הוא המקור האמיתי לכל רכושו [ביאור יש"ר].
הוא מוסיף ואומר וְכִי יֶשׁ־לִי־כֹל, כלומר יש לי את כל צרכיי וסיפוקי, וקבלת המתנה לא תחסר ממני מאומה [רש"י, מזרחי, בכור שור, ביאור שטיינזלץ]. רוב הפרשנים עומדים על ההבדל החד בין אמירתו של יעקב לאמירתו הקודמת של עשו. בעוד עשו התגאה ואמר "יש לי רב", המבטא תחושת גאווה והשוואה לאחרים, יעקב אומר "יש לי כל", המבטא ענווה, הסתפקות בחלקו ושמחה במה שיש לו [רש"י, ביאור יש"ר, ברכת אשר, קונטרס חיבה יתירה]. יש המעמיקים ומסבירים שיעקב חש כמי שיש לו גישה לאוצרותיו של ה', ולכן אינו צריך לאגור [קונטרס חיבה יתירה], ואף זכה לטעום מעין העולם הבא ולשלמות רוחנית [תורה תמימה, אלשיך].
בסופו של דבר וַיִּפְצַר־בּוֹ וַיִּקָּח. יעקב הרבה בתחנונים ולחץ על עשו עד שהסכים לקבל את המתנה [רד"ק, שד"ל]. ההתעקשות של יעקב נבעה מההבנה שקבלת שוחד ומתנות מרככת את הכעס [ספורנו], וכן מהידיעה שאויב אינו לוקח מתנות, ולכן קבלת המנחה תהווה סימן מובהק שעשו לא יתקוף אותו [קונטרס חיבה יתירה]. רובד פרשני נוסף מציע כי עשו, בראותו את עושרו העצום של יעקב, שקל לבטל את ההסכם הקדום ביניהם לפיו עשו נוטל את העולם הזה ויעקב את העולם הבא. יעקב הפציר בו לקחת את הרכוש הגשמי כדי לשמר את ההסכם ולהבטיח שחלקו בעולם הבא לא ייפגע [הטור הארוך, פענח רזא]. בנוסף, יעקב הפציר בו לקחת את המתנה כעת, מתוך ידיעה נבואית שבעתיד אומות העולם ישיבו לישראל את כל מה שלקחו מהם [הדר זקנים, אלשיך].