מפגש הפיוס בין שני האחים הניצים מגיע לנקודת שיא כאשר יעקב מגיש מנחת ענק, ועשו מסרב לקבלה. סירוב זה, הנראה על פניו כנימוס משפחתי, מקפל בתוכו רבדים עמוקים של פסיכולוגיה, השקפת עולם, ואת סיומו של המאבק ההיסטורי על ברכות יצחק.
הגישה הפשטנית בקרב הפרשנים [ספורנו, רד"ק, ביאור שטיינזלץ] רואה בדברי עשו כנות של שליט מקומי המצהיר יֶשׁ לִי רָב – יש לי שפע רב ואינני זקוק למתנות. המילה אָחִי המשובצת באמצע המשפט באה להדגיש את השוויון ביניהם. עשו מבהיר ליעקב שהוא אינו אדונו אלא אחיו, ולכן אין צורך במנחת פיוס של עבד לאדונו [העמק דבר]. יתרה מכך, עשו חושש שאם ייקח את המנחה, ייראה הדבר כאילו אהבתו ואחוותו תלויות בדבר, ולכן הוא מבקש לשמור על קשר נקי מאינטרסים [אור החיים]. על כך הוא מוסיף יְהִי לְךָ אֲשֶׁר לָךְ – השאר את רכושך לעצמך, שכן גם אם המנחה חסרת משמעות עבורי, היא ודאי יקרה עבורך ואין סיבה שתחסר מנכסיך [מלבי"ם].
מנגד, שורה של פרשנים חושפת מניעים שליליים מאחורי הסירוב. יש הרואים בתשובתו הקצרה והנטולת כל אזכור של שם ה' ביטוי לגאווה והתנשאות; עשו חש שקבלת מתנה מאחיו היא פחיתות כבוד וחרפה עבורו [רבנו בחיי, ביאור יש"ר]. התנסחותו במילים יֶשׁ לִי רָב (יש לי הרבה) מסגירה את תכונתם של הרשעים: לעולם אין הם שבעים. אף שיש להם שפע, הם תמיד מרגישים שחסר להם עוד. גישה זו עומדת בניגוד מוחלט לתשובתו של יעקב בהמשך, "יש לי כל", המבטאת את שמחת הצדיקים בחלקם והסתפקותם במועט [כלי יקר, נחל קדומים]. יש שאף מזהים בסירוב זה צביעות של ממש: כלפי חוץ עשו מפגין ויתור, אך בלבו הוא חומד את הרכוש [חומת אנך, אדרת אליהו], ומייצג תפיסת עולם אנוכית בסגנון "שלי שלי ושלך שלך" [קונטרס חיבה יתירה]. מנגד, דעה ייחודית מציעה שעשו באמת הרגיש מסופק, שכן ייחס את עושרו לשכר הרב שקיבל על מצוות כיבוד אב ואם [שפתי כהן].
הרובד העמוק והמרכזי ביותר בפרשנות רואה בפסוק זה את סגירת המעגל של גניבת הברכות. מרבית הפרשנים מסכימים כי הכפילות בדברי עשו – שאמר תחילה שיש לו רב ושוב הוסיף "יהי לך אשר לך" – אינה מקרית. במילים יְהִי לְךָ אֲשֶׁר לָךְ עשו למעשה חותם, מאשר ומודה באופן רשמי בברכות שלקח יעקב, ומבטיח שלא יערער עליהן עוד [רש"י, מזרחי, גור אריה]. השימוש בלשון עתיד ("יהי") מצביע על כך שעשו מברך את יעקב שברכותיו אכן יתקיימו [משכיל לדוד], וכך גם מתרגם אונקלוס את המשפט כברכת הצלחה אקטיבית [מיני תרגומא, נתינה לגר].
מדוע עשו מוותר לפתע על הברכות? גישה אחת מסבירה שעשו ראה כי עושרו של יעקב מסתכם בצאן ובקר, ולא ב"טל השמים ומשמני הארץ", ולכן הסיק שהברכות כלל לא התקיימו ביעקב ושמח להשאירן בידו. אפשרות נוספת היא שעשו נאלץ להודות בברכות בעל כורחו, לאחר ששרו של עשו (המלאך) כבר הודה בהן במאבקו עם יעקב בלילה הקודם [פני דוד]. לבסוף, יש המדייקים שעשו הסכים רק לחלק מהברכות: הוא אישר ליעקב את הברכות החומריות של עושר ונכסים, אך סירב להכיר בברכת השלטון ("הווה גביר לאחיך"). יעקב, בתגובה, מרגיע אותו ורומז שברכת השלטון אינה מיועדת להווה, אלא שמורה לעתיד לבוא [אלשיך].