יעקב עומד בפני עשיו ומנסה לשכנעו לקבל את המנחה, תוך שימוש בדיפלומטיה עדינה המשלבת כבוד, פיוס ורמזים נסתרים.
כאשר יעקב פותח במילים אַל־נָא, הוא מתייחס לסירובו הקודם של עשיו לקבל את המתנה. המילה "אל" משמשת במקרא לאזהרה או שלילה, ולכן הכוונה היא בקשה מעשיו שלא יאמר שוב שאינו רוצה במנחה ויחזור בו מסירובו [רש"י, מזרחי, גור אריה, דברי דוד]. הוספת המילה "נא" מרככת את האמירה לכדי תחינה ובקשה [נתינה לגר].
יעקב ממשיך ומבקש וְלָקַחְתָּ מִנְחָתִי מִיָּדִי. הוא מדגיש את הלקיחה מידו שלו, ולא מיד השליחים כפי שניסה קודם לכן. קבלת מתנה מידו של הנותן עצמו מבטאת כבוד רב יותר, קרבה, והוכחה לכך שעשיו אכן מקבל אותו בסבר פנים יפות [מלבי"ם, ביאור יש"ר]. בנוסף, השימוש בלשון "ולקחת" במקום "קח" רומז לנתינה מתמשכת בעתיד, ומרמז כי יעקב זכה ברכושו בזכות ברכת ה', ולכן יש לו הזכות החוקית והרוחנית להעניק ממנו [פני דוד].
את בקשתו מנמק יעקב במילים כִּי עַל־כֵּן, שמשמעותן היא שראוי והגון שתקבל את מנחתי, משום שזכיתי לראות את פניך [רש"י, מזרחי]. גישה נוספת מפרשת מילים אלו כ"באופן כזה", כלומר יעקב מצהיר שהוא מביא את המנחה מפני שזכה לראות את פני עשיו מלווה בפמליה גדולה ומכובדת [הכתב והקבלה].
הדימוי המרכזי בפסוק, כִּרְאֹת פְּנֵי אֱלֹהִים, זכה לשלוש גישות פרשניות עיקריות בקרב המפרשים:
הגישה הראשונה מפרשת את המילה "אלוהים" כשר, שופט או אדם גדול. יעקב מסביר לעשיו שכאשר אדם בא לראות פני שר או מלך, נהוג שלא לבוא בידיים ריקות אלא להקדים ולהגיש מנחה [ספורנו, רלב"ג, הכתב והקבלה]. גישה זו רואה בדברי יעקב חנופה לעשיו מתוך פחד מסכנה. יעקב השתמש במילה הניתנת למשמעות כפולה כדי לא לחטוא בשקר; עשיו יבין זאת ככבוד עצום, בעוד יעקב מתכוון לראייה בעלמא של עבודה זרה או אדם רשע, שכן כשם שאסור להסתכל על פני השכינה, כך אסור להסתכל בפני אדם רשע, ויעקב מסביר בכך מדוע הוא רק מביט בו ראייה קלה [רבנו בחיי, תורה תמימה, פני דוד, נחל קדומים].
הגישה השנייה מפרשת את המילה כמלאך. יעקב רומז לעשיו שהוא כבר ראה את שרו של עשיו, נאבק עמו וניצל. מטרת ההשוואה היא להטיל מורא בלב עשיו, כרמז מוסווה: דע שניצחתי מלאכים, ולכן אינך יכול לפגוע בי [רש"י, אבן עזרא, רד"ק, הדר זקנים].
הגישה השלישית מפרשת את המילה כפשוטה, כלפי ה'. יעקב משווה את פגישתם לעלייה לרגל, שבה נאמר "ולא יראו פניי ריקם". כשם שה' מקבל את קורבנות יראיו ברצון, כך הוא מבקש שעשיו יקבל את מנחתו [רמב"ן, כלי יקר, בכור שור].
יעקב חותם במילה וַתִּרְצֵנִי. הפרשנים מסכימים כי משמעותה היא פיוס, קבלה בסבר פנים יפות ומחילה על משקעי העבר, בדומה לקורבן המרצה את ה'. האות וי"ו במילה זו משמשת כתוספת נימוק, כלומר: עליך לקבל את המנחה גם משום שראיתי את פניך, ועוד משום שכבר נתרצית לי והסכמת למחול לי [רש"י, מזרחי, גור אריה]. קבלת המנחה בפועל תהווה את ההוכחה המעשית והגלויה לכך שעשיו אכן סלח ליעקב והכיר בו כאדון [העמק דבר].