לאחר מסע רווי סכנות והצלה פלאית, יעקב מבסס עוגן פיזי ורוחני בארץ ישראל. הקמת המזבח אינה רק אקט פולחני, אלא הצהרה עמוקה של זהות, הכרת הטוב והתגלות אלוהית.
הכתוב בוחר להשתמש בפועל וַיַּצֶּב ולא במילה השגורה "ויבן". בחירה זו מעידה כי המזבח הורכב מאבן אחת בלבד שיעקב העמיד מיד, כדי לא לעכב את עבודת ה׳ אפילו לרגע אחד [רד"ק, שפתי כהן]. מעבר לכך, יש כאן מיזוג סמלי: בעוד שמצבה מסמלת בדרך כלל את מה שה׳ עושה עבור האדם, ומזבח מסמל את עבודת האדם למען ה׳, יעקב מציב מזבח כמצבה. בכך הוא מסמן נקודת מפנה שבה מעשי האדם עצמם הופכים לגילוי הנוכחות האלוהית בעולם [רש"ר הירש]. מזבחות אלו לא היו רק מבנים שימושיים, אלא נשאו מעמד וזהות עצמאית [ביאור שטיינזלץ].
באשר למילים וַיִּקְרָא־לוֹ אֵל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, מתפצלים הפרשנים לשלוש גישות מרכזיות. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שיעקב אכן קרא למזבח בשם זה. אין הכוונה חלילה שהאבן עצמה היא אלוהים, אלא שיעקב קרא למזבח על שם הנס שהתרחש לו, כדרך להנציח את שבחו של ה׳. משמעות השם היא: מי שהוא אֵל – כלומר תקיף, חזק ובעל יכולת [רשב"ם, אבן עזרא, שד"ל] – הוא האלוהים שלי, שהציל אותי, ושמי הוא ישראל. מנהג זה של קריאת מקומות או חפצים על שם ישועת ה׳ מוכר במקרא, כדוגמת משה שקרא למזבחו "ה׳ נסי" [רש"י, רמב"ן, רד"ק, מזרחי, רבנו בחיי, גור אריה, ביאור יש"ר, שפתי כהן].
מנגד, ישנם פרשנים התוהים כיצד ניתן לקרוא לאבנים דוממות בשמו הגדול והנורא של ה׳ [הכתב והקבלה]. לכן, הם מפרשים את המילה לוֹ במשמעות של "עליו" או "לפניו". לפי גישה זו, יעקב לא נתן שם למזבח, אלא קרא והתפלל אל ה׳ מעל המזבח [ספורנו, בכור שור, חזקוני, נתינה לגר]. אפשרות נוספת היא שהמילה "ויקרא" נגזרת מלשון מקרה והתגלות, כלומר שיעקב זכה שם לנבואה מאת ה׳ [רלב"ג, הכתב והקבלה].
גישה שלישית, הנשענת על מדרשי חז"ל, הופכת את פשט הכתוב וקובעת כי ה׳ הוא זה שקרא ליעקב בשם אֵל. הסיבה הדקדוקית לכך היא שבאותה עת יעקב טרם נצטווה רשמית על ידי ה׳ לשנות את שמו לישראל, ולכן לא יכול היה לקרוא לעצמו כך [תורה תמימה]. לפי פירוש זה, ה׳ העניק ליעקב מעמד רוחני עצום של "אלוה בתחתונים". כשם שה׳ שולט בעולמות העליונים, כך יעקב, בזכות קדושתו והיותו מובדל מענייני החומר, מהווה את כלי הקיבול להשראת השכינה בעולם התחתון, ודמותו אף חקוקה בכיסא הכבוד [רמב"ן, רבנו בחיי, שפתי חכמים, גור אריה, הדר זקנים].
אולם, להצהרה רוחנית גבוהה זו היו גם השלכות קשות. יש המפרשים כי יעקב סבר בטעות שעצם נוכחותו כישראל היא זו שמביאה את השכינה לכל מקום שבו הוא נמצא, ולכן חשב שדי בהקמת מזבח בשכם ואין צורך לקיים את נדרו ולעלות לבית אל [מלבי"ם]. אחרים מציינים כי יעקב נטל לעצמו שררה כשהתעטף בשם "אל" ובשם "ישראל" בטרם אושר הדבר סופית מפי הגבורה, וחש כי הגיע לשלמות מוחלטת ללא כל חסרון. בעקבות תפיסה זו, נענש יעקב מיד לאחר מכן בפרשת חטיפת דינה בתו, אירוע כואב שנועד להוכיח לו את שבריריותו ולחייבו להמשיך בדרכו הרוחנית והפיזית אל בית אל [העמק דבר, חתם סופר].