רגעי המפגש המתוחים עם עשו מגיעים לשיאם כאשר משפחת יעקב ניגשת אליו לפי סדר מחושב. נשות המשפחה מפגינות אומץ לב ונוטלות את ההובלה בעמידה מול הסכנה, כאשר הראשונות לגשת הן השפחות וילדיהן.
המילה וַתִּגַּשְׁןָ מלמדת כי יעקב רמז להן או הורה להן להתקדם (העמק דבר). השפחות, שחיקו את יעקב וראו אותו מכניע את עצמו, נשאו קל וחומר והבינו שאם אדונן נוהג בעבדות כלפי עשו, בוודאי שגם עליהן לעשות זאת (אלשיך, ביאור שטיינזלץ). המילה הֵנָּה באה להדגיש את פעולתן האקטיבית והאמיצה: הילדים עמדו תחילה לפניהן, אך השפחות, שהיו מורגלות בהכנעה, צעדו קדימה אל מעבר לילדיהן כדי לעמוד בחזית (אלשיך, רש"ר הירש).
המוקד הפרשני המרכזי בפסוק נעוץ במילה וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ. התורה משתמשת בפועל בלשון נקבה רבות, אף על פי שגם הילדים הזכרים נכחו במעמד, וזאת בניגוד לפסוקים הבאים העוסקים בלאה ורחל, שם נכתב "וישתחוו" בלשון זכר.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים (הטור, רא"ש, דעת זקנים, חזקוני ועוד) היא שרק השפחות השתחוו בפועל, ואילו הילדים נמנעו מכך. הסיבה לכך נובעת מתחושת מעמד וגאווה: הילדים טענו כי אמנם אמותיהם הן שפחות שדרכן להשתחוות, אך הם עצמם בני חורין, בניו של יעקב, ואין זה יאה להם להיכנע. יש המוסיפים כי ילדי השפחות היו עדיין קטנים ולכן לא השתתפו בפעולה (מלבי"ם). עם זאת, מוסכם כי מאוחר יותר, כאשר ראו ילדי השפחות שגם בני הגבירות לאה ורחל משתחווים, הם חזרו בהם והשתחוו גם הם (טור, פענח רזא).
מנגד, פרשנים אחרים (בכור שור, הדר זקנים) דוחים בתוקף את הסברה שהילדים סירבו להשתחוות. לטענתם, לא ייתכן שהילדים עמדו בסירובם לאחר שראו את אביהם יעקב משתחווה שבע פעמים. לגישתם, כולם השתחוו ללא יוצא מן הכלל, והשימוש בלשון נקבה וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ נובע מכלל דקדוקי שכיח במקרא, לפיו כאשר משפט פותח בלשון נקבה, גם הפועל המסיים נכתב בלשון זו. מעבר לכך, מכיוון שהאמהות והילדים הלכו יחד, הילדים נחשבו לטפלים לאמותיהם שהיו העיקר בפעולה זו, ולכן פעולת ההשתחוויה ניכרת ומיוחסת בעיקר לנשים (העמק דבר, פענח רזא).