בראשית, פרק ל״ג, פסוק י״ד

יעקב נפרד מעשו בכבוד ובזהירות, ומבקש ממנו יַעֲבׇר־נָא אֲדֹנִי לִפְנֵי עַבְדּוֹ, כלומר שיתקדם לדרכו בקצב שלו ולא יעכב את מסעו. הוא מסביר כי וַאֲנִי אֶתְנָהֲלָה לְאִטִּי, שמשמעותו כי ינהיג את מחנהו בנחת וברצון לפי קצב ההליכה האיטי המתאים לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה, שהם הצאן והבקר הזקוקים למרעה, וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים הזקוקים למנוחה. הבטחתו להמשיך במסע עַד אֲשֶׁר־אָבֹא אֶל־אֲדֹנִי שֵׂעִירָה נאמרה מתוך נימוס או כתכסיס הגנה, שכן יעקב עדיין חשש מעשו ונקב ביעד רחוק כדי שיוכל לחמוק בשלום למקום אחר. מנגד, הבטחה זו מתפרשת גם כנבואה אלגורית לעתיד הרחוק, שבה עם ישראל יסבול את תלאות הגלות ויתנהל לאיטו בעולם הזה, עד לגאולה השלמה שבה יגיעו לשעיר.